הזיכרון שלי, הוא לא על חייל בקרב עם מדים, אלא 'החייל' בעורף שהינו נותר כילד להחזיק את כל המשק החקלאי במושב, מושב כפר הס, בו גדלתי.

אבי, שוקה (יהושוע) טז ז"ל שהיה איש צבא בנשמתו, אשר מפאת גילו, בזו המלחמה היה לא חייל בקרב אלא בעורף כמא"ז המושב.

באותו יום כיפורים גם הטלפון בביתנו בשתיים בצהריים בעת מנוחה מתחילות החג, הטלפון צלצל. היה מוזר, אך לאחר שאבא הרימו והיה עבורו, ההתארגנות כבר היתה אחרת.

אך גם הזכירה שבערב החג כאשר הנוער טיילנו במושב בסוף התפילה, ובשמים נשמע ונראה הליקופטר, ובגילנו, כבר היינו משוחררים בבדיקת צבעי הידיים כאשר כילדים כל כיפור היה ללכת האחורי בית הכנסת ו'לגנוב' אגוזי מלך שאינם בשלים עדיין
בזו התקופה ולכן בקילופם הופכות את הידיים לשחורות.

אך הטלפון הזה שהביא תוך כמה שעות שלא נותרו גברים במושב, לריכוז הנוער להיות העובדים במשחקים שבזו התקופה היה בעיקר קטיף עגבניות, לקראת קטיף אשכוליות וכו'
ומספר חודשים בוקר בוקר יצאנו לעבוד המשקים ולא ללמדנו.

השכן ממול בנו, בכורו עוד לא חגג בר מצווה אך החזיק משק עגבניות גדול וניהול אותנו הנערים כעובדיו.

באחד הימים אבא בריצה ובשתיקה חיפש במחסן הנשק לא רחוק מביתו שמיכות ולקחת עמו אדם נוסף. אבא כמא"ז שהסתובב במושב ובשטחיו ראה עשן עולה.

כשהתקרב זיהה ילד תחת טרקטור הפוך. למרות אי ההגיון ניסה בידיו להרימו. אך ברור שלא יכל, והיה ברור לו שאינו בן החיים כבר.

היה זה רונן, השכן ממול, הילד שימו כל יום חזרנו יחדיו מההסעה מבית הספר, שהפך ביום למבוגר מנהל משק חקלאי.

הוא היה בכפר הס ה'חלל' היחיד מזו המלחמה. הילד שביום הפך למבוגר ונפל בקרב על שמירת המשק החקלאי והמשך החיים הנורמטיביים למרות זו המלחמה. ועבורי האבא שלי שהכל היה אכפת לו ושם לב לכל דבר היה האדם שלא הצליח להצילו אך לפחות הביא את הנדרש להביאו לקבורה בכבוד ומניעת הדאגה לחפשו אם בשעות הערב אימו היתה מוצאת את הבית בלעדיו.

יהי זכרו ברוך ילד שאיבד חיים בזו המלחמה