"אל תדאגו - הכל יהיה בסדר..תדאגו לבריאות שלכם ואנחנו כבר נדאג לעצמנו. שלום ולהתראות בקרוב, ציון"

כך כתב ציון, דוד שלי במהלך המלחמה. במכתב שנשלח להורים שלו (סבא וסבתא שלי). ימים ספורים לפני שנהרג במלחמת ההיא.

לא הכרתי אותו, אבל הנוכחות שלו תמיד שררה בבית סבתי והוריי, במלחמת יום הכיפורים, אמי הייתה רק ילדה בת 10 כשמשפחתה קיבלה את הבשורה הקשה, שאחיה הגדול והאהוב נהרג בקרבות.

מאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו מנציחים אותו, מגיעים כל שנה לטקסי הזיכרון, לקברו וחיים את חסרונו.

היה לי חשוב לשתף אתכם בסיפורו: ציון, דוד שלי, אח של אמא שלי, נולד במקנס שבמרוקו לחנה וניסים בינואר 1950. תלמיד מצטיין בתלמוד תורה שהמשיך את לימודיו בבית ספר יסודי בקזבלנקה.

תמיד מצטיין ותמיד חרוץ ומתמיד. על כך גם המורים יעידו.

בשנת 1965 ביקש לעלות ארצה. ומהר מאוד יחד עם הוריו, עלה וכולם התגוררו ברעננה שם למד בתיכון אוסטרובסקי, משם עבר לבית הספר המקצועי "טכניקום" בתל אביב שם למד חרטות, מאוחר יותר עבד כחרט במפעלי התעשייה האווירית.

ציון אהב כדורגל והרבה להשתתף בתחרויות שונות, הוא אהב לעזור. ערכי, ובעל מצפון. בערבים היה מדריך בחבורות נוער השכונות ברעננה לימד אותם להיות ערכים. ולעזור כמו שהוא היה נאמן להוריו, והיה מסור אליהם.

בשלהי אוגוסט 1968 התגייס לשריון, ורוב תקופת שירותו הצבאי העביר בסיני ולקח חלק במלחמת ההתשה. את "אות השירות המבצעי", ציון קיבל לאחר פעילות מבצעית שהשתתף בה. על כך מפקדו ציין שהוא "מילא את תפקידו כראוי וביעילות".

כבן מתחשב ומסור, השתדל שלא להדאיג את הוריו, ובימי המלחמה הקפיד לכתוב הביתה מדי יום ביומו, כדי להסיר חששות מלב בני משפחתו.

לאחר שהתארס, התכוון לשאת את חברתו לאישה ולהקים בית בישראל, ואז פרצה המלחמה.

ב- 6 באוקטובר 1973, גויס ציון והשתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ב-16 באוקטובר סמוך ל"חווה הסינית", בגזרה המרכזית של תעלת סואץ הוא נפגע ונהרג בקרב קשה שהתחולל באותו היום.

תחילה הוא נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברעננה.

השאיר אחריו אב, אם, שלושה אחים, ארבע אחיות וארוסה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

נכתב ע"י משפחת בן שלוש