יום הכיפורים - השבת השחורה שלנו.

ביום הכיפורים נהגנו להיפגש בבית הכנסת, ולבקר בבתי החברים והחברות מהכיתה.

כל ערב יום כיפורים, כולנו לבושים בחולצות לבנות, עומדים מעגלים מעגלים ליד בית הכנסת הגדול ברחוב התיכון הסגור למעבר רכבים. כל שנה ושנה.
מסורת נוה שאננית מוכרת ואהובה.

בשבת, קמתי מאוחר יותר. הרי צמים, לאן יש למהר? הבית דומם, הרחוב עצר מלכת.
יצאתי מהבית אל ורדי בדרך לגינגית. בילוי קבוע שלנו. אבל הקולות לא הירפו.

קולות רדיו מכל חלון, פילחו את הדממה, ואחריהם עוד ועוד קולות מבוהלים, אנשים נוהרים מבית הכנסת ברחוב התיכון ומתפזרים לבתים.

שדרני החדשות הודיעו על תקיפות, על גיוס אנשי מילואים בבהילות. כל זה הגיע גם אלינו. אבא גוייס למלחמה עם המונית שלו.

יום הכיפורים 1973. שמואליק נשאר ברמת הגולן, כפי שתכנן. חיכיתי למכתב כפי שנהג לכתוב לי בכל שבוע. כל יום כתב עמוד וכשידע שהדואר עומד להגיע לבסיס, סגר את המעטפה ושלח לי.

שבת, יום הכיפורים.

אני מחכה יום יום למכתב. וטלפון קבוע לשרה אמא של שמואליק: ״שמעת משהו?״

״לא״, הייתה תשובתה השבורה ויגון בקולה.

״יחזקאל נסע לפיקוד לברר ואולי ימשיך לרמת הגולן. בדרך, ינסה לברר בבתי חולים״, הוסיפה.

החלטתי לבדוק מה קורה עם שמעון, בן כיתתו של שמואליק מבית ספר ״בארי״. שמואליק סיפר לי שגם הוא הגיע לגדוד. אמנם לא נמצא בסוללה שלו, אבל גם זה יעזור לי, הרהרתי.

הגעתי לביתו, הוא גר בקומה ראשונה בבית הצמוד לתנועת הנוער שלנו ברחוב חניתה. התריסים היו מוגפים. דפקתי בדלת. איש לא ענה. דפקתי שוב ושוב ואיש לא עונה. וכך יום ועוד יום.

לימודים, חיפושים בין חברים.
הדוור מגיע, משלשל מעצבים לתיבות הדואר, אך לא לשלנו. אין מכתב!

שמואליק לא נמצא בבית חולים.
אבא שלו לא הצליח להשיג מידע עליו מאף מקור.

העצב השתלט על כל פינה בגופי, בנפשי.

המשכתי במסלול היומי. פסיימתי יום לימודים מתיש. יושבת בכתה, בוהה. שגרה שגרע. מהרהרת לי בדרך הביתה: יש חדש? שמעו משהו? הגיע מכתב? אותן המחשבות יום ביומו. ״אם הוא בשבי, בוודאי יחזור, הוא יודע להתמודד בכל מצב. גם כאן ידע.״ אני ממלמלת לעצמי.

ירדתי מהאוטובוס. עייפה, רעבה, עצובה, מתגעגעת ומה לא. צעדתי לכיוון הבית ומולי כרגיל המרפסת של שמואליק. התריסים מוגפים. כששמואליק לא בבית, איש לא יושב במרפסת. שכן מביט אלי מהמרפסת הסמוכה. הרחוב שקט כמו בלילה, מכונית לא עוברת ברחוב, גם הרדיו לא נשמע ממרפסות השכנים.

רחוב דומם.

חולפת ליד מעקה הבטון שנהגנו לשבת עליו כשנפגשנו כולנו, כל החברים, גם הוא יתום.

המשכתי לעבר הבית שלנו. עליתי במדרגות, פתחתי את דלת הבית. אמא קראה לי ולחשה: נציגי קצין העיר היו… אני קפאתי במקומי.
רצתי מהר לשמואליק. ״הוא היה יקר לך, נכון? הוא אהב אותך, הוסיפה״

ואני… לא הבנתי למה אהב? למה היה יקר? הרי הוא יחזור.

״אני רוצה לחיות למען ארצנו״, אמר לי תמיד.