זה היה יום שבת. גרתי אז עם משפחתי בקיבוץ ברעם שבצפון הארץ. בערך בשעה 14:00 בצהריים, הגיע מישהו מחדר האוכל למגורים והודיע לי: "הגיע טלפון. אתה, מוישה ר' ויוסי קיסוס (שגם גרו בקיבוץ) חייבים להגיע מיד בכוחות עצמכם ליחידה שלכם".

ארזתי תרמיל, אשתי עוד הספיקה להכניס לתוכו מעיל רוח.

שלושתנו יצאנו מהקיבוץ והתקדמנו עם טרמפים לכיוון קרית חיים כי ידעתי ששם ישנה נקודת איסוף.

כשהגענו לנקודת האיסוף, אמרו לנו: אין איסוף - תמשיכו בכוחות עצמכם לתל-נוף. המשכנו עם הטרמפים עד צומת נתניה.

השעה היתה כבר 20:00 בערב, החשיך ואנחנו הלכנו על המדרכה לכיוון הטרמפיאדה. הצומת היתה עמוסה במאות חיילים, כולם בדרך לבסיסים.

פתאום, משום מקום, הגיחה משאית, התהפכה ופגעה ביוסי ובי. יוסי חטף מכה קלה בראש, אני חטפתי מכה חזקה בצלעות, ביד, בגב ובברכיים, אבל התרמיל והמעיל שאשתי הספיקה להכניס לי לתוכו - הצילו אותי. בזכותם הפגיעה לא היתה קשה יותר.

בשלב זה לא ידענו מה קרה עם מוישה ורק אח"כ הבנו שהוא יצא ללא פגע והמשיך לבסיס אחרי שלא מצא אותנו בין המוני החיילים.

אני, יוסי ואולי חייל נוסף היינו היחידים שנפצענו. בשלב כלשהו אספו אותנו עם רכב, אני אפילו לא זוכר איזה, השכיבו אותי על הספסל בחלק האחורי והביאו אותנו למגן דוד אדום בנתניה.

המלחמה כבר התחילה בצפון ובדרום ואנחנו, היינו הפצועים הראשונים שלא בגללה.

במד"א נתניה השכיבו אותנו על אלונקות ובלילה, העבירו אותנו עם אמבולנס לבי"ח הילל יפה בחדרה.

כשהגיע הבוקר דרשנו שיתנו לנו להגיע לתל-נוף, כי נקראנו למשימה ואנחנו חייבים להגיע. כל כך נידנדנו, שהרופא הזמין עבורנו ניידת משטרה והורה לה לקחת אותנו לבסיס תל-נוף.

הניידת הביאה אותנו עד לאגד בת"א, שם השוטר אמר לנהג להוריד אותנו בתל נוף. הנהג אכן הוריד אותנו בצומת ומשם הגענו סוף סוף עם טרמפ לתוך הבסיס. אני בקושי הלכתי, לא יכולתי אפילו לדבר. המכות היבשות שחטפתי, התחילו להשפיע מאוד חזק. אבל חובת ההתייצבות היתה חזקה מאיתנו.

ידענו שאנחנו פשוט חייבים להיות שם, כך היה תמיד ומבחינתנו גם הפעם לא היתה שונה. כשהגענו כולם כבר ישבו והיו באמצע תדריך יציאה. מאוד שמחו לראות אותנו כי הסתבר, שמוישה שהגיע ביום שלפני, סיפר שהיתה תאונה ונעלמנו לו והוא לא יודע איפה אנחנו.

בסוף התדריך העבירו את כולנו למסלולי ההמראה. שם, כבר הרגשתי שאני לא מצליח לנשום. הפגיעות הקשות היבשות, בעיקר אלו שחטפתי בצלעות ובגב נתנו את סימניהן.

הגיע רופא והורה לשלוח אותי עם אמבולנס לבי"ח אסף הרופא. ככה מצאתי את עצמי מאושפז במשך כ-10 ימים. לאורך כל הימים האלה לא הפסקתי לבקש מהרופא לתת לי לחזור לתל-נוף. אחרי 10 ימים, הרופא התייאש, אבל לא היה מוכן לשחרר