אז שלוימלה, נספה ביום כיפור. ביום הראשון, חבר שלי שלוימלה, כבר חמישים שנה אני זוכר.
הייתה לו חברה, שרה. שמרנו על קשר שנים, עד שהיא עזבה לארצות הברית לפני איזה עשרים שנה.

ישבנו בסוכה, ואח שלו בא, צועק שאמרו משהו ברדיו. יום כיפור, מי שומע רדיו?

ירדנו, הגענו שאלנו מה מתרחש, אמרו לנו לעלות על ציוד ולרדת לשוחה, קילומטרים לפני סואץ.

מה מתרחש? לא סיפרו לנו כלום, וכלום לא ידענו. רק שהמצרים החליטו לתקוף. ישבנו בשוחה, אני, שלוימלה, כמה מהפלוגה של גולני מהדרום, בחורים צעירים.

ראינו את הטנקים מטפסים בבת אחת, שורות של טנקים מצרים. שלוימלה שמר על קור רוח, שלח את אחד הבחורים, לרוץ לטלפון לדווח בקשר.

שלוימלה על המשקפת, אחד הטנקים קלט את הבחור שיוצא מהעמדה. היינו רק 400-500 מטר מהשביל. הקנה היה עלינו ושנייה אחר כך, פיצוץ, ואז רעש נוראי. עשן, אש, הכל שחור. לא ראיתי את שלמה.

הבחורים צעקו, אחד נפצע קשה, השני המום לגמרי. אני שכבתי שם, פגוע בראש, ברגל, אבל את שלמה לא ראיתי. כמה דקות התאוששנו ושמענו צעקות בערבית. שני בחורים מהחטיבה תפסו אותי בידיים וגררו אותי משם.

ברחנו לטלפון שטח, ודיווחנו. אחר כך התברר לי ששלוימלה נמצא.

היינו חברים מאז בית הספר. שכנים מאז הילדות.