בפרוץ המלחמה הייתי בן 16, ויחד עם עוד חברים וחברות מהתיכון הצטרפנו לקבוצת נוער שהתנדבה לסייע בבית החולים סורוקה בבאר שבע.

אני ומספר חברים צוותנו לקבוצות שתפקידן היה לסייע בקליטת פצועים שהגיעו מהחזיתות השונות במסוקים, להעביר את האלונקות לעגלות שית החולים ולדחוף אותן מהמנחת למיון החירום שנפתח בבניין המרכזי דאז.

באותם הימין לא תמיד עיכלנו את שראינו ואת שעשינו. כמות הנפגעים היתה עצומה, ברמות חומרה גבוהות - חסרי גפיים, נפגעי ראש ולעיתים אלו שהגיעו כבר לא ממש היו בחיים.

הפעילות היתה דחוסה ובלתי פוסקת. ימים ולילות שהינו בבית החולים, שינה ליד המנחת, ארוחות בחטף ועבודה כמעט באוטומט במשך כמעט חודש.

אני סבור שאירוע זה מצביע על ההתגייסות של כל העם, בכל הגילאים לתרום ככל שניתן, ומניח שגם אם תרומה זו היתה טיפה בים, גם היא בנתה חלק מרוח ההתנדבות הישראלית של אותם ימים.