הזיכרון שלי מתחיל בצהרי יום כיפור, אני בת 10 וזו השנה הראשונה שאני מנסה לצום.

אני ואחותי לאה (ליקי) שקטנה ממני בשנה וחצי , היינו כמו בכל שנה ביד לבנים בפ"ת ולקראת הצהריים חזרנו לבית שלנו ברחוב הס בפתח תקווה, בדרך ראינו מכוניות נוסעות ...זו הייתה הפתעה גמורה.

הגענו הבייתה והתחילו לזרום השמועות על מלחמה. גרנו מול בית המשפט וזו הייתה גם הנקודה של איסוף חיילי המילואים.

השמועה עברה מפה לאוזן ואנשים פתחו את הרדיו ושמעו את הסיסמאות של הגיוס המילואים. מול בתינו התחילו להתאסף חיילים חלקם הגיעו עם הטליתות הישר מבית הכנסת. האוטובוסים התחילו להגיע לאסוף את חיילי המילואים.

הורי, ובמיוחד אמי דבורה ז"ל, שהייתה בעלת יכולת ארגונית וערבות הדדית הייתה חלק ממנה בעשייה היומיומית. החלה ממש כמו מבצע צבאי להכין כריכים, עוגות שתייה ולחלק לחיילי המילואים שישברו את הצום בדרכם למלחמה.

לא עבר זמן קצר וכל מה שהיה בבית נגמר.

אחותי ואני התחלנו לעבור בין השכנים בכל הרחוב ולאסוף כל מה שיש בבתים: עוגות/עוגיות לחמים, קפה , תה וספרונים של ביל קרטר שהיו מאד פופלאריים באותה תקופה.

הורי ארגנו את האוכל ועלו עם מגשים לתוך האוטובוס, היו חיילי מילואים שלא רצו לשבור את הצום ואמי ז"ל הפצירה בהם מאד.

בשעה 20:00 בערב אבי קיבל הודעה שעליו להתגייס לצבא, התיק שלו כבר היה מוכן... יש לציין שאבי ז"ל היה איש קומנדו בוגר יחידה 30.

אחותי ואני התחלנו לבכות ולאחוז ברגליו על מנת שלא יסע למלחמה. מראה שחרוט בזכרוני עד היום.

אבי חיבק אותנו ויצא למלחמה, כאיש דרום הוא גויס לגזרה זו... חודשים רבים הוא נעדר מהבית וחזר הבייתה בשלום.

לימים לקח אותנו לטיול עם החברים שלו מהמילואים לשארם א שייח , לפני החזרתה למצריים כפרידה מהמקום שלחמו בו.