בית החולים רמב"ם, בו עבדתי בתחילת המלחמה ככח עזר בחדר ניתוח.

שתי טראומות עיקריות מלוות אותי מאז, אותן אני מעלה כאות הוקרה והערכה לכל הצוותים, בחזית ובעורף, שנלחמו על כל פצוע ונחשפו לחויות מרטיטות ומדהימות:

הראשונה - בימים הראשונים הגיעו מאות פצועים ועימם חבילות ארוזות של ציוד אישי, לרוב בשמיכה צבאית. כשפתחנו את אחת מהן, נפלה ממנה כף רגל אנושית קטועה.

השניה: הריח החריף של בשר אנוש צרוב ושרוף, שדבק בעקשות בכל - בבגדים, אנשים, משקפיים, שעונים וכד' (ונשאר זמן רב - חלקו בפועל וחלקו בתודעה של כל מי שהיה מעורב) - כל שהיה בחדר הנתוח.

וכן לזכרו של סא"ל עודד ארז, פצוע הכוויות הקשה ביותר ששרד את הפציעה בזכות הטפול המופלא ורוחו האיתנה , ונהרג לאחר מכן, כאשר לאחר החלמה חזר לשרות צבאי ונהרג בתאונת אימונים בסיני.