קרב הבלימה היה מפחיד.

בשונה ממלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה שהשתתפנו גדוד תותחנים 872, לא קיבלנו סיוע אווירי ושורות החללים שלנו נאספו בשורה ארוכה לאורך ציר הדרך, מכוסים בשמיכות צמר צבאיות, כשרק הנעליים מראות את הצבע האדום, הצבע השחור.

מראה מדכא.

עמדנו ליד החווה הסינית. נשאלתי על ידי קצין צנחנים "מי האחראי כאן?"

כשעניתי - אני - הוא ביקש משאית להסיע את שארית חייליו שהשתרכו בבהלה ברורה על פניהם בחולות המדבר.

הוצאתי את המשרוקית הצה״לית ,והשמעתי שריקה ארוכה מלווה בסימן כנוס יד מתנופפת על הראש, והם נאספו. לא אשכח את חיבוק הבכי של שני קציני צנחנים שאמר הכל על מה שחוו. מסביב נפלו פגזי ארטילריה מיצרית.

אני זוכר את בוקר החצייה של תעלת סואץ עם שחר, את אריק שרון עם התחבושת על ראשו ואת חיים בר לב נוסע בג’יפ מלווה בנהג בלבד, ללא קסדה ובולט עם שערו הלבן.

חצינו תחת הפגזה ואש מטוסים ברגל לאחר שרכבים נפגעו בחצר. חשבתי על יציאת מצרים הפוכה.

בצד המזרחי נאספנו על ידי זחל שנשלח מהגדוד. באפריקה עבר מטוס מיצרי והטיל עלינו פצצה אחת שלא פגעה ישירות באיש, מהדף הפצצה נהרג יוסי שרעבי - יוסף שרון, שקיבלתי פקודה לפנות חזרה לחצר.