לא סיפור קרב ולא תיאור של אירוע דרמטי.

הייתי ילד קטן, בן 8, בירושלים. לא הבנו מה קורה - אף אחד בעורף לא הבין, וגם אם היו מבינים מן הסתם לא היו מדברים איתנו, הילדים, ברוח אותם ימים.
אבל הרגשנו שמשהו לא בסדר.

אבא יצא למילואים, יצא בלב כבד. הוא הבין יותר מאיתנו, וכשחזר אחרי ששה שבועות היה אדם אחר. ברחובות לא נראו גברים בגילו של אבא, בית הספר נסגר לכמה ימים, והבהלה של האזעקה ביום הכיפורים עדיין הורגשה.

הטלוויזיה הלימודית (כפי שנקראה אז) שידרה ברצף, תוכניות מוזרות שעד היום זכורות לי במעומעם.

תחושות המועקה, הבלבול והחרדה המוסתרת היטב הלכו והצטברו. ובערב סוכות הכל פרץ בשטף אחד.

ישבנו וצפינו בתכנית "חג לי", שזכורה בוודאי לבני גילי. משתתפי התכנית שרו את "שלומית בונה סוכה", אחד השירים האהובים והידועים אז, שחובר ופורסם באותם ימים. ובדיוק באותו רגע עבר בשמי העיר מטוס קרב בגובה נמוך, בשריקה מחרישת אזניים.

פרצתי פתאום בבכי ללא מעצורים, בלי שום סיבה ברורה, גם לא לי.

החג עבר, המלחמה הסתיימה, בית הספר שב ונפתח, אבא חזר מהמילואים (ומיד יצא שוב). ועד היום איני יכול לשמוע את "שלומית בונה סוכה".