"מאז ומדי כל שנה..ביום הכיפורים, קצת לפני השעה 14:00 כשהכל שקט בחוץ..אבא חזר וסיפר שהמלחמה עוד רגע מתחילה"


אבא שלי..שלמה כהן ז"ל, היה שם במלחמת יום כיפור, איש הנדסה קרבית..
שותל מוקשים ומרשת את גבולות הארץ ברשת בטחון.

אני נולדתי ב26 ליולי 1969...אבא וחבריו לחיל ההנדסה, קיבלו את פרס בטחון ישראל ביולי 1969...

במלחמת יום הכיפורים, אבא הוצב במוצב החרמון. אמא ז"ל ו-3 אחיי, היינו בביתנו ברמת גן ואין עם אבא קשר. לא יודעים מה איתו. אמא חשבה שכבר איבדנו אותו ועוד רגע יגיעו להודיע.

אנחנו בעורף חזקים...כשנשמעה אזעקה רצנו לחדר המדרגות..
בכל יום אחד השכנים היה יוצא לקנות לכולם לחם..חלב. מוצרי צריכה בסיסיים.
עם רדת החשיכה כיבינו את האורות בבתים כדי שמטוסי האוייב לא יזהו מהאוויר את היישובים כדי שלא יופצצו. וכך כל ערב ולילה אנחנו בעלטה...

כשאבא חזר מהמלחמה הוא סיפר לנו את מה שהיה... הם במוצב החרמון..הוא וחבריו ליחידה אחרי פעילות מבצעית.

יום כיפור והם רוצים לנוח..השעה 14 בצהריים..רץ לקראתם הקצין וצועק לעברם...תברחו מכאן. תברחו. הסורים כבר כאן.

לפתע הגיחו מעליהם המיגים הסורים..אחד ועוד אחד ועוד אחד הפגזה אחר הפגזה.. הוא וחבריו הצליחו להימלט וכולם ניצלו. אבא לא סיפר איך הצליחו להימלט ואיך בסוף הגיע הביתה..

הוא רק סיפר שכמעט ונפל בשבי הסורי...

הרבה סודות נשארו איתו והלכו איתו לעולמים.

מאז ומדי כל שנה..ביום הכיפורים, קצת לפני השעה 14:00 כשהכל שקט בחוץ..אבא חזר וסיפר שהמלחמה עוד רגע מתחילה ואיך המיגים חתכו את השמיים מעליהם. אבל אנחנו ניצחנו. ניצחנו אותם.

כך..שנה אחר שנה..עד שהלך לעולמו במאי 2015 כשהוא בן 82.

אבא שלי, שלמה כהן ז"ל, גיבור ישראל וגיבור פרטי שלנו מבית. גאה לספר את סיפורו, להראות את תמונתו ואת פרס ישראל אשר קיבל.

מצדיעה לך אבא.

כתבה: ביתו- מיכל כהן.