הייתי ילדה בת 7. כתה א.

בדיוק באוגוסט עברנו לגור בהרצליה והתחלתי ללכת לבית ספר בו הכל היה חדש. לא רק המסגרת והמורים אלא גם הילדים.

ביום כיפור, ראינו די הרבה רכבים נוסעים בכבישים ואבא שלי, ראובן בן משה ז״ל, עמד והשתאה: ״מה זה לא מדינה של יהודים פה? לא מכבדים את כיפור? נוסעים ככה? בגלוי???״

אמא שלי, רינה בן משה, אמרה שאין לה מושג מה קורה.
חשוב לציין - אנחנו לא דתיים. רק מכבדים את יום כיפור.

ואז, פתאום, ללא התרעה או סימן מוקדם - אזעקה!!! מיד רצנו למקלט שהיה בבית, ושימש ביום יום כחדר כביסה - עם מכונת כביסה, כיור כביסה, ארון למוצרי כביסה… איזה טירוף!!! לא הבנו מה פתאום, באמצע יום כיפור אזעקה?!?!?
את ההמשך אתם כבר יודעים - פרצה מלחמה.

רגעים נוספים מלהיות ילדה בעורף בזמן המלחמה: נוסעים בכביש החוף לכיון הבייתה, ובצומת, ממש בפניה מכביש החוף להרצליה, עומדים חיילי פיקוד העורף וצובעים את הפנסים של המכוניות בצבע כחול.

ביום אחר, מתארחים אצילנו חברים שיש להם ילדים בגילאים מקבילים לגילים שלי ושל אחותי (7, 4.5) ואנחנו משחקים ונהנים.

פתאום, משום מקום, אנחנו שומעים ״הנרקיסים 6, הנרקיסים 6, תכבו מיד את אור. יש לכם אור דלוק. תכבו מיד את האור״ - כל המבוגרים נכנסים ללחץ!!! מתחילה מהומה בבית. איפה האור? על איזה אור הם מדברים??? ושוב: ״הנרקיסים 6, תכבו את האור!!!״ -

בסוף מסתבר שבמרפסת האחורית, זו שמחברת את החדר שלי עם חדר נוסף, זו שהרוחב שלה בערך מטר, זו שמעולם לא ישבנו בה, במרפסת הזו דלק האור. כיבינו אותו.