יצחק ליסמן
הייתי חייל גולני מורעל אבל פציעה וירידת פרופיל גרמו לכך שבפרוץ מלחמת יום הכיפורים הייתי מדריך ראשי בקורס משק"י תחזוקה בצריפין.
כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה הוצבו כל קציני היחידה במקומות שם נדרשו, ואנו, החוגרים בקבע ובסדיר נשארנו בבה"ד והמשכנו את שגרת הכשרת מש"קי ונגדי תחזוקה.
כשלעצמי, מצאתי את עצמי גורר את גופי שוב ושוב אל שער הבסיס, עוקב אחר חיילים וקצינים שעשו את דרכם מבית החולים תל השומר למחנה בא"פ גדנ"ע, שהפך למחנה מעבר ארצי, לשיבוץ קצינים וחוגרים מחדש, אחרי אשפוז והחלמה.
כל כומתה חומה נדרשה\התבקשה להקדיש לי כמה דקות, ולספר לי באיזה מקום, באיזה קרב הייתה. לאט לאט אספתי אל ליבי עוד ועוד שמות של חברים\אחים לגדוד, שנפצעו או נפלו. כמה קשה זה היה. ואז הגיע המאורע היותר קשה.
לבית הורי הגיעה שיחת טלפון המעדכנת כי אחי נחמן, תותחן במיל', נעדר מזה כמה ימים. משעודכנתי הבנתי שאני חייב להגיע לבית הורי כדי לחבק, להרגיע, לברר... אלא שהנהלים בבה"ד "הלוחם" שבצריפין לא איפשרו לי לצאת אלא בהגיע "תורי".
בלית ברירה אני, סמ"ר ליסמן, חייל מצטיין, המפקד בפועל של הקורס, נאלצתי לברוח כדי להגיע הבייתה, ורק שם, בבית, הבנתי עד כמה זה היה חשוב להורי.
כששבתי ליחידה המב"ס, שאהב אותי עד מאד וכנראה "תומרן" ע"י רס"רים קטני-שכל, שפט אותי בגין "נפקדות נוכח פני האויב"... ודן אותי להורדה בדרגה! כמה טוב שבעירעור שהגשתי דן אותי אל"מ נריה, מפקד פיקוד ההדרכה [אביו של גיבור ישראל יובל נריה], ביטל את גזר הדין החמור והמיר אותו בהתראה.
כשבועיים מאז הוכרז כנעדר אחי אותר כאחד הפצועים ששכבו בבית החולים [נדמה לי ברזילי] ללא זהות.
האובדן במלחמה היה כבד מנשוא. גולנצ'יקים רבים נפלו, חלקם חברי למחלקה\פלוגה\גדוד.
אזכיר כאן את יורם לצטר השיריונר האמיץ, שנפל בתעלה, ואת חברי הן לספסל הלימודים והן לקבוצת הכדוריד של הפועל חולון, אלי [אלכס] יניב [שקלנייביץ'], שנפל על מורדות החרמון.