גם היום, אני רואה במלחמת יום הכיפורים את האירוע המכונן של חיי.
אין אירוע שעברתי בחיי שישווה לו, אין אירוע שידמה לו.
אין אירוע שהשאיר את חותמו ואת שריטותיו עלי כמו האירוע הזה.

הייתי בחור בן עשרים וקצת שהוטל אל שדה הקרב, ללא כל הכנה מוקדמת, מהפסטורליה והתמימות שבהקמת קיבוץ חדש, היישר אל התופת של אבק שריפה, קולות פגזים יוצאים ובאים, זיעה, דם ומוות.

אפשר בכלל להכין מישהו לגיהנום שכזה?

בשבת ההיא של יום כיפור באו לקחת אותנו בבוקר מאפיק. עברנו בגבע לקחת את רוני. אני זוכר כמו היום, איך הוצאנו אותו מהחדר של שרה'לה. נסענו לצריפין שם תפסה אותנו האזעקה.

מצריפין נסענו במוצ"ש לימ"ח פילון שעל יד ראש פינה ולאחר התארגנות על הכלים, התחלנו כבר ביום ראשון בערב לירות מאזור כורזים שמצפון לכנרת.

זכור לי שכבר משם ראינו מטוסים שלנו נפגעים מטילים ולא הבחנו במצנחים נפתחים. כבר אז הייתה תחושה שמה שהיה לא יהיה.

משם המשכנו וירינו מאזור גשר אריק. ממש במקום הזה חלפו מעלינו הפנטומים בדרכם לתקוף את המטכ"ל הסורי בדמשק. לשם הגיעו רגלית שרידים של סוללת תותחים, שהורכבה בחופזה מחניכי קורס מפקדים ושהותקפה ליד תל פרס על ידי טנקים סורים.

רבים מהם נהרגו והנותרים הצליחו לברוח ולהגיע ממש אלינו. משם המשכנו ופרסנו בכניסה ליהודיה, בה היינו בעבר הלא רחוק לא אחת בימים טובים יותר.

תוך כדי ירי משם קרתה לנו ביום רביעי ב-10.10 תאונת ירי, בה פגז התפוצץ בתוך הקנה. היו לנו שני הרוגים ומספר פצועים, ביניהם רפי ברטא ואדם שנפצע קשה מאוד.

למרות ההלם מהתאונה ומהאבידות, הסוללה המשיכה לתפקד.

זכורה לי פריסה בשדה מערבית מעין זיוון ממש בלב המלחמה, כשמקדימה ניתן היה לראות טנקים פגועים בכניסה לקיבוץ וזכורה לי גם פריסה בשדה בין תל אביטל לקוניטרה, בה בפעם הראשונה (ולא האחרונה) ירדו עלינו מיגים. במצב כזה נעשה לך יבש בפה. המיגים טסו כל כך נמוך שניתן היה ליצור קשר עין עם הטייס.

המטוסים הספיקו לעשות עלינו יעף אחד שלא גרם לנזקים ולפתע הגיחו מאחורי התל שני מיראז'ים, שבכמה שניות הפילו את המיגים. אתה עומד למטה ורואה סרט כזה ממש מעליך. לא יאומן! בשבת, 13.10, שבוע אחרי תחילת המלחמה, עברנו את הקו הסגול של 67 ונכנסנו לתוך מה שנקרא אחר כך המובלעת הסורית, אצבע קרקעית שצה"ל יצר וש"הצביעה" לכיוון דמשק.

אגב, מהקו הראשון של המובלעת הזאת, סוללה מהגדוד שלנו ירתה כמה ימים מאוחר יותר אל פרברי דמשק ושיתקה את שדה התעופה הבינלאומי של סוריה, אירוע שהוכיח ידו של מי הייתה בסוף על העליונה.

זכור לי בהמתנה לכניסה למובלעת את רוני יושב בקדמת האלפא (הזחלילית שהייתה מלווה את התומ"ת, התותח המתנייע) ומאזין בקשב רב ברשת הקשר לקרבות המתחוללים לפנינו. בימים הבאים, לאחר שנכנסנו פנימה, לא עשינו הרבה בגלל שנגמרו לנו הפגזים והמתנו שהמלאי יתמלא מהרכבת האווירית שדוד ריצ'ארד (ניקסון) שלח לנו.

הטעות הפטאלית הייתה שנשארנו מספר ימים באותו מקום, מבלי להחליף עמדה, כל זה כאשר הסורים מתצפתים עלינו מהחרמון. את המחיר הכבד של הטעות הזאת שילמנו ביום חמישי ב-18.10, ערב שמחת תורה תשל"ד.

מיד כשהיום החל להפוך ללילה, התחילו הפגזים לרדת ממש עלינו. מאותו הלילה הכל כבר היה אחרת. גם עלי יכלו לזעוק כמו בשיר "אז למה לא מלאו עשרים לנער?",
למרות שכבר היינו בני עשרים וקצת.

הפגז שקטל את רוני היה מאוד קרוב אלי וההדף שלו קרע לי את המכנס מעל ברך רגל ימין, אך למזלי לא נפצעתי, רק משום שהיה לי יותר מזל מרוני ובגלל ששכבתי יותר נכון על הקרקע. בשבת, 3.11.1973, כתבתי לדורי חברי: השקט הזה הרגיע אותי קצת.

הייתי במצב מאוד לא טוב ונפילתו של רוני עשתה לי פצע בלב. הייתי איתו מתחילת המלחמה, הייתי לידו כשזה קרה (גם גדף היה).

רוני של המלחמה היה נהדר, אמיץ ואופטימי עד כאב. בכמה מקרים קשים, וכאלה לא היו חסרים לצערי, ממש הרגשתי ביטחון להיות לידו.

הייתי אצל ההורים שלו, הראשון שסיפר להם על רוני במלחמה.

לאחר שעזבתי את הבית, הרגשתי מן הקלה על שפרקתי את מה שהיה לי והיה לי חשוב מאוד שההורים שמעו את זה והם ממש שתו בצמא את דברי.

לא בוכים כבר על חברים שהלכו להם. אין מספיק דמעות כדי לבכות על אחד ורוצים הרי לבכות על כולם. יחד עם רוני נהרגו עמי קהת (נחל"אי, בחור נפלא) ומיכאל דטל (עולה חדש שסופח אלינו) ושמעתי שגם גדי זמטר מאפיק, ששבוע קודם עשיתי איתו תורנות ברפת בהגושרים נהרג.

הלכו הבחורים הכי טובים: מהכיתה, מהשכונה, מהטירונות. לפעמים באה לי הרגשה נוראה כזאת, שממש יהיה לי לכבוד להצטרף אליהם. כשרואים את התמונות מהשבי ויודעים שבחורים כמו חשמונאי ואהוד נמצאים שם מושפלים ומעונים, אתה מודה לאל ששפר מזלך, שגם עזרת להכות באויב וגם יצאת מבלי שנפגעת פיזית.

במלחמה הרגשנו סיפוק להילחם על הבית. כשהתחלנו, המצב היה מאוד לא טוב, לא ידענו על גורל כפר חרוב ובאחת החופשות כשביקרתי שם, שמחתי לראות שהמשק לא נפגע. לאט לאט התקדמנו ועזרנו בהדיפה ונכנסנו פנימה לסוריה ועשינו עבודה חשובה. אבל מה כל זה שווה, אם בחורים כאלה אינם עוד.

במשך מלחמת ההתשה (האש לא פסקה למעשה לרגע) שהתה הסוללה בכפר עין-אנוריה במובלעת הסורית. עברנו שם חורף קשה במיוחד, קשה תרתי משמע, חורף 73 שלנו שגלש גם ל-74.

כשמזג האוויר קשה, יורים פחות וזה כמובן טוב. באחד הימים הצבנו על הציר המרכזי של המובלעת, ציר אמריקה, את אנדרטת הפח לזכר חללי הסוללה, אנדרטה אותה אפשר לראות באחת התמונות בפיקאסה.

כשהגדוד השתחרר, בתלוש של המילואימניקים שבחבורה (אנחנו היינו עדיין בשירות סדיר) היה רשום 199 ימי מילואים, שנספרו מאז אותה שבת ב-6.10 בה קיבלנו את הצו 8. שמחתי מאוד לחזור לפסטורליה, שעברה בינתיים דירה, מאפיק לכפר חרוב.