באוקטובר 1973 הייתי בן 19 וחצי, כבר שנתיים בשירות, בתפקיד של מש"ק צמ"ה.

היחידה שלנו הייתה כחלק מיחידה של הנדסה ימית מסווגת בגדוד 605 שהתאמנה למקרה שנצטרך לצלוח את תעלת סואץ.

ביום שישי 5.10.73 היינו מוכנים על א' לצאת הביתה לערב כיפור, אבל זמן קצר לפני היציאה קיבלנו ידיעה להישאר בכוננות. בשבת בצהריים נשמעו אזעקות, התחלנו לארגן את הציוד לתנועה דרומה לסיני.

ב16.10.73 הצליחה מתקפת הנגד.

על הכוח שלנו הוטלה מלאכת בניית גשרי הדוברות שאלו גשרים גדולים המאפשרים מעבר כלי רכב כבדים לצד השני של התעלה.

בתחילת הצליחה המצרים לא זיהו שאנחנו שם, עד שגילו הספקנו לבנות את הגשרים הראשוניים, זה לקח כמה שעות טובות. ברגע התחילו הפגזות והאזור היה מטווח כל הזמן כדי לפגוע בגשרים. היינו משפצים את הגשרים שנפגעו בהפצצות הכל תחת אש בלי פוסקת של ארטילריה ומטוסים.

חולקנו לצמדים ואני עבדתי על D9 ושופלים כבדים ביחד עם חייל בשם אליהו סלומון כל המלחמה.

המקום בו עבדנו במשך כל שלושת השבועות של המלחמה עד להפסקת האש זכה לכינוי "חצר המוות". זה היה המקום בו התרכזו כל הכוחות. הוא "זכה" לכינוי הזה כי כמות הנפגעים במרחב הקטן הזה הייתה עצומה.

החיים התנהלו בין הפצצה להפצצה.

בכל הפצצה היו פצועים נוספים, הרוגים נוספים, מהגדוד שלי ובכלל. במעוז "מצמד", ממש ליד חצר המוות, הקמנו גבעה.

כשאתה מדמיין גבעה אחת חושב על טבע או מקסימום גבעת חול. הגבעה הזאת הייתה אחרת, קראנו לה "גבעת המתים".

אחרי כל אירוע בו היו נפגעים היינו מפנים לשם את המתים עד שהיו מגיעים לפנות אותם.

אליהו ואני בנינו לנו מחפורת בשביל לא להיפגע בהפגזות, היינו מסתררים בזחילה בכל הפגזה וכשהייתה נגמרת היינו יוצאים החוצה ומתקנים את הגשרים שנפגעו.

באחד הימים עברתי מהצד המזרחי למערבי של התעלה ופתאום הייתה מכת ארטילריה. היינו כבר קרובים יותר לצד המערבי אז רצנו לבונקר מצרי נטוש והסתתרנו בו. כל הדרך ראינו חיילים שלנו צנחנים הרוגים. זיהיתי אותם לפי הנעליים האדומות שוכבים כך בצידי התעלה בחורשה.

הגיעו חזר'ה מהרבנות והיו צריכים עזרה בפינוי ההרוגים, בכל גופה שהפכתי היה בי פחד נוראי שאזהה מישהו שאני מכיר.

בשלב מסוים של המלחמה לקראת הימים האחרונים הגיע הרב שלמה גורן וחילק לנו ספרי תהילים, בכל הפגזה הייתי קורא פרקי תהילים, עד היום הספר אצלי כקמע.

כשהפסקת האש עמדה להיכנס לתוקפה קרא לי הסמג"ד יהודה חודדה ז"ל וביקש ממני לעזור לו בשיפור עמדות. כשסיימנו הוא שלח אותי להתמגן לפני ההפצצה הצפויה לפני הפסקת האש.

שכבנו תשעה חבר'ה מתחת לשופל בעת הפצצה, וכששככה אחרי חצי שעה יצאנו לאמוד את הנזקים. יהודה נהרג מפגיעת רסיס בראשו.

המשכנו לעשות מילואים, מי שנשאר.