ביום ו', 5.10.73, נולד בני הבכור. הייתי סטודנט במכון ויצמן, גרנו בדירה שכורה וללא רכב וללא טלפון בדירה.

הייתי פחות משנה לאחר שחרור סדיר ומפקדת קתמ"ר טרם הציבה לי יחידת מילואים.

בשבת בצהריים, שמעתי מטוסים והמולה ברחוב. בשעות אחה"צ הגיע אלי המנחה ואודיע לי שפינו את בי"ח קפלן ואשתי ביקשה להסיעה לאחותה בלוד, עם התינוק.

בלילה כבר צלצלתי אליה ואמרתי שאני מתייצב ביום ה', בצריפין. לאחר יומיים מצאתי עצמי נוסע יחד עם שני קצינים נוספים לפיקוד צפון (כרמל דוכס של ראש מינהל הסל).

אצל מת"פ צפון למדנו שיש גדודי שריון שקש"אים לא חברו אתם. לכן שלחו אותנו לפילון, להצטייד. כמובן שהמחסנים רוקנו, אז החלטנו לעלות לרמה ולחפש ילדות שריון ולהצטרף.

שאלנו יחידות בשטח והם כיוונו אותנו. אני הגעתי לגדוד של יוסי עמיר (כברי). איכשהו הוא הצליח לארגן לי מפות, מצפן ומשקפת.

ב11 אוקטובר התחלנו להתקדם, כאשר מולנו נסעו לאחור זחלמים עם פצועים וטנקים ללא הצריח.
ב14 לאוקטובר ניהל הגדוד קרב לכיבוש הכפר נסג'. הזחלים בו ישבתי עם כמה לוחמים, שלא הכרתי, חטף פגיעה ישירה.

היה לנו הרוג וכמה פצועים. אני חטפתי רסיסים בצד ימין של הגפיים והזחלם בער. המשכתי לשבת בהלם, עד ששמעתי צעקות לקפוץ מהר, הכל בוער.

קפצתי והתחלתי לרוץ בשטח. המדים שלי היו קרועים ודם זרם לי ביד וברגל ימין. הסתבר שמרוב בלבול, רצתי לכיוון האויב. שני חיילים רצו אחרי והחזירו אותי לנקודת פינוי הנפגעים.

זכור לי שבתאג"ד הייתי רועד ניסיתי לשלוף רסיסים בולטים. הרופא שהתפנה אלי, לאחר טיפול בפצועים הקשים, אסר עלי להמשיך בהוצאת הרסיסים. כל הפצועים פונו לבי"ח צפת.

אני סירבתי ואמרתי שעלי לחזור לגדוד כי אין קש"א. שבתי עם טרמפ אספקה, לאחר זריקה וטיפול בפצעים. בגדוד דאגו לי לציוד חליפי. לאחר יומיים נודע על כוח משלוח עירקי, המתקדם מכיוון דרום מזרח. בלילה צורפתי לכיתה של סיירת אגוז.

המשימה לעלות על תל אל מול ולטווח משם. הצעירים עלו בזריזות ואני נשרכתי אחריהם ללא כוחות. למחרת בבוקר, חבויים בין הסלעים, זיהינו את השריון המתקדם.

קיבלתי ילדות אש למשימה והמת"פ עלה לרשת ונתן לי (ברומנית) נ.צ. ייחודיות לטיווח. ירינו כמה שאישרו לנו. בשלב כלשהו בצהריים, נשלח מטוס סורי להטיל פצצות על התל. לא היה לאן לתפוס מחסה, שכבנו בין הסלעים, כשאדמה רעדה סביבנו.

לאחר רגיעה, שמענו קולות מאחורינו. הקצין מהסיירת ניגש לבדוק ושב עם מאיר הר ציון וחבר, האזרחי וחמושים. מאיר אמר לי שבא להילחם.

מאחר ולא היה אויב מסביב, הוא תצפת לזיהוי כוחות עוינים ודחק בי כל הזמן לבקש עוד יחידות ולהמטיר אש לכיוון העוינים.

ביום השני בערב שלחו זחלם להחזיר אותי ליחידה.

מעל שלושה שבועות הייתי מנותק קשר, שלחתי גלויות ויום אחד קיבלתי מכתב מאשתי ומאמי, בכל אחד נרשם שם אחר שניתן לבן...