כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתי בת 12. גרנו ברח' בני אור בבאר שבע. היינו עולים חדשים. פחות משנה בארץ.

בשבילי כילדה שגדלה בברית המועצות מלחמה היתה דבר נורא מפחיד כי גדלנו כילדים על סיפורים אין ספור ממלחמת עולם שניה. הפגזות של ערים , רעב כבד, ילדים יתומים.
חיילים נאצים הכובשים אוכלוסיה אזרחית ומוציאים להורג..

הוריי היו רופאים בבית חולים סורוקה שעם ההזעקה הראשונה התיצבו מיידית בבית חולים עוד בטרם קראו להם.
"הרוסים הגיעו" אמר מנהל מחלקה כשלפתע ראה אותם נכנסים.

אחי היה בן 17 ויחד עם כל הכיתה שלו הלך להתנדב בבית חולים בלילה. לא היה עם מי להשאיר אותי בבית בלילה אז אמא לקחה אותי לישון בסורוקה, קרוב אליה באיזה חדר ריק.

לי עדין לא היה מושג מי בדיוק האוייב שפתח במלחמה עם ישראל.. ישנתי לבד בחדר והתעוררתי למשמע רעש עצום ומתמשך שלא הכרתי.

זה נשמע לי כמו ירי אוטומתי מסיבי ששמעתי בסרטי מלחמה.

הייתי בטוחה שהגרמנים פושטים עלינו וכובשים את בית החולים. קפאתי במיטה וחשבתי על הילדים בזמן מלחמת העולם.

בסיפורים הילדים היו מתחבים ומצילים את עצמם. אני לא הצלחתי לקום מהמיטה ואז נכנסה אמא שלי לחדר ואמרה לי שזה אלקופטר שנחת והביא פצועים מהחזית. בבוקר רצתי לראות את המנחת וראיתי איך מורידים פצועים רבים מאליקופטרים ורצים איתם לתוך הבית חולים.

ביליתי כמה ימים בבית חולים כי הורי לא רצו שאהיה לבד בבית בימים הראשונים. באחד הימים הגיעה דני קיי לבקר פצועים ואני השתחלתי בין פמליה ארוכה סביבו ועלית אחריו במדרגות בית החולים לחדרי אישפוז.

ראיתי אותו עומד ליד מיטת פצועה ומשוחח. הכרתי את שמו ופניו מהטלביזיה. בהמשך המלחמה השכנים ובעיקר השכנות התארגנו והקמנו דוכן לחלוקת אוכל שתיה וסיגריות על כביש ראשי בו עברו כל הכוחות והסעות החיילים דרומה.

זה היה צמוד למלון נאות מדבר (ז"ל) בכניסה הצפונית של באר שבע.

אנחנו הילדים של בני אור עברנו מבית לבית עם דלאים בידנו ואספנו תרומות מזון וסיגריות. אפו עוגות , הכנו סנדוויצים, הכינו שתיה ממותקת, קפה , אמא שלי אפילו הכינה כמה פעמים פירוג'קי ממולאים בתפוח אדמה. אחר כך נסענו יום יום ועמדנו בדוכן הזה שהיה די גדול וכל חייל שהגיע קיבל אוכל ושתיה וסיגריות.

היו אוטובוסים שלא ירדו מהם חיילים ורק פתחו לרגע חלונות ואנחנו הושתנו להם מכל הטוב והם לקחו והמשיכו בדרכם. אין לי תמונות.

היתה תמונה של הדוכן עם כתבה שהתפרסמה בעיתון "שבע " או "כול בי". היינו מאוד מגובשים בשכונה שלנו. יש לי עוד זכרות על האפלה בעיר , על אזעקות, על שהייה במקלט המשותף אבל בני הזכרונות לעיל הם מאוד משמעותיים עבורי.