"העיניים שלי נפגעו מהרסיסים, לא ראיתי דבר, מה שהדריך אותי הוא הכיוון של השמש כי ידעתי שהשעה אחה"צ ולכן דאגתי לשמור שתמיד תהיה לפניי בתקווה שאגיע למקום מבטח בישראל".

סמל אליהו חמי היה טען קשר בחטיבה 188 גדוד 74 בשיריון כשפרצה המלחמה.

במהלך המלחמה הטנק שלו נפגע מספר פעמים, מפקדו נפצע קשה, על כן, עליו היה להחליפו ולקחת את הפיקוד על הצוות שבטנק והוא רק בן 19.

חבריו בטנק היו חרדים מהסיטאוציה ונטשו את הטנק ועל כן נאשרו לבדם בטנק התותחן ואלי.

הטנק של אלי חטף פגז והוא נפגע בעיניו, הוא לא יכל לראות. הוא המשיך לנהוג בטנק למרות שלא הצליח לראות דבר, כעבור 15 שעות נסיעה קיבל טיפול ראשוני בעיניו והחליט לחזור לקרב.

הכוח שלו נתקל במערך טילי נ"ט של צבא סוריה שעשה שמות בכוח שלו, ושם נפצע שוב. אלי התעלף ולא היה אף אחד מסביבו. כשהתעורר החליט להיכנס לתא הנהג ונסע לכיוון ישראל.

הוא לא הצליח לראות דבר כי עיניו נפגעו בשנית, הדבר היחיד שהדריך אותו הוא הכיוון של השמש כי ידע שהשעה היא אחה"צ ולכן דאג לשמור שהשמש תהיה תמיד לפניו בתקווה שיגיע למקום מבטח בישראל.

בדרכו נתקל בטנקים אך לא ידע אם מדובר בטנקים סורים או ישראלים. לאחר שהתקרב יותר גילה כי מדובר בטנק סורי, הוא האיץ ושבר לו את התותח וכך הציל את עצמו מפגיעה ישירה.

אלי המשיך את נסיעתו בכיוון השמש, במהלך הנסיעה ראה כי יש שני חיילים שעומדים על הטנק שלו, הוא חשב שהם סורים, לכן הוא שלף את העוזי שלו ורצה לפגוע בהם אך כשהתעמק ראה שלאחד מהחיילים מודבק פלסטר על המכנס כמו החובש שלו נהג לעשות וכך זיהה שמדובר בחיילים ישראלים.

לאחר מכן סיפרו לו שהוא נכנס עם הטנק הבוער שלו לתוך בית חולים שדה ועבר בין האוהלים של בית החולים מבלי לפגוע באף אחד ויצא מהצד השני. חיילי בית החולים ניסו לעצור אותו ע"י ירי לאוויר אך הוא לא שמע דבר מאחר וועור התוף שלו נקרע בגלל ההפצצות.

אם והחיילים לא היו עולים על הטנק שלו ומזהירים אותו הוא היה ממשיך ישירות לתוך תהום. גם כאשר רצה לעצור הוא לא יכל כי רגליו היו פגועות. אחד החיילים נכנס לתא הנהג ישב על אלי ובלם את הטנק.
אלי פונה לטיפול רפואי.

במהלך השנים מתום המלחמה הוא נשא בגופו ובנפשו את פצעי המלחמה עד יום מותו לפני כ-8 שנים כשהוא בן 59 בלבד.

יהי זכרו ברוך.