ביום ו' 05-10-73 , בבוקר, בעת שהייתי בחודש השני של קורס קציני ח"יר, סיימנו סדרת ניווטים ב"שטחים" וישבנו כל הפלוגה ( אז קראו לזה פלוגה-היום גדוד) לשיחה, על מדי א, בחצר ה"מיקימאוס"-מבנה המשטרה הירדנית בכניסה לגוש עציון, שיחת סיכום שבוע. המ"פ, איציק זמיר ( לימים תא"ל) שוחח אתנו. לשאלתנו, "חברים שלנו יושבים במוצבים בגולן כמה שבועות ולא יוצאים, מה המצב?" ענה: אומרים לכו הביתה, אז לכו. וכך היה... ביום שישי בלילה, חברתי אז, אשתי היום, שהייתה חיילת בשט"ל ( שירותים טכניים למודיעין) בח"א נקראה לבסיס. בדרכי, ברגל, מביתה בכפר מעש לביתי בשכונת פג'ה בפתח תקוה ראיתי כלי רכב נעים ואף אוטובוסים. ביום שבת, בעיצומו של "יום כיפור", קרוב לשעה 14:00 חברי מהקורס והפנימיה ( הפנימיה הצבאית שליד הגימנסיה העברית הרצליה), שהתגורר בצפת, מתקשר אלי ואומר-"אני רואה את רמת הגולן והכל שם מעלה עשן ויש רעש התפוצצויות". סיכמנו שננסה להגיע מיד למצפה רמון. מיד אח"כ החלו ההודעות ברדיו. יצאתי לכביש , לצומת סירקין ע"מ לתפוס טרמפ. הצלחתי.... הגעתי בשעה 22:30 לערך לבסיס. נכנסנו לנוהל חרום, והסתבר שיש משימות חרום לבה"ד 1 רק שאנחנו לא היינו מודעים להן. את הצוות שלנו עם המד"כ, סג"מ סטיב גולדשטיין, ייעדו לרדת במסוק

לשדה התעופה בשארם א-שייך. התחמשנו ( אני הייתי בזוקאי, היה צורך ללכת לבונקר ע"מ לקחת את הפצצות ואת הנפצים של הפצצות שהיו מאוחסנים בשני מקומות שונים.) סטיב מינה אותי להיות "סמל הצוות" והמתנו בשדה ליד הבסיס, בשעה 00:30 לערך, הגיע מסוק היסעור, עלינו וטסנו לשארם, הטיסה הייתה לכיוון אילת ואח"כ לאורך ים סוף. הנוף מלמעלה היה יפיפה. ירח מלא אפשר לראות את כל קו החוף. בהגיענו לקרבת שדה התעופה נורתה עלינו אש נ"מ, הסתבר אח"כ שחשבו אותנו לקומנדו מצרי שמגיע לתקיפה. בשעה 02:00 לערך פרקנו מהמסוק, נפגשנו עם מפקד המקום, קיבלנו תדריך ש"השדה" הותקף בצהריים, היב"א נפגעה ואין כוחות הגנה לשדה. הצטוותנו על זחל"מ שהיה במקום והתחלנו בסיור סביב השדה ולאורך קו החוף לזהות באם יש כוחות אויב באזור. לעת בוקר, הגיעו לשדה התעופה סופר מיסטרים ( 2) אשר החליפו את הפנטומים שעזבו עוד ביום הקודם. התחילו להגיע כוחות חי"ר במטוסים תובלה ומטוסים אזרחיים. פניתי ל מפקד המקום אל"מ בחיל האוויר, ( אם אינני טועה זה היה צי'טה) וביקשנו את רשותו לעזוב את התפקיד ולחבור לחברים שלנו מהקורס שירדו לגי'די והמתלה, שכן יש לו כבר מספקי כוחות להגנה. אבל איך נגיע? כבר הייתה שעת צהריים מאוחרת. ראיתי

מטוס דקוטה שנחת כמה דקות קודם לכן, ניגשתי לטייסים ושאלתי לאן הם ממשיכים. ענו-"לרפידים". שאלתי באם אפשר לתפוס איתם טרמפ, מפקד המקום אישר, ועלחינו על המטוס. כאשר עמדנו על המסלול, להמראה, והטייס הריץ מנועים, פתאום ראינו את שני הטייסים, קמים מהכסאות, רצים לאחורי המטוס, שם הייתה הדלת, יוצאים, רצים לצד המסלול ושוכבים. לרגע לא הבנו... צעקתי להם מפתח המטוס: "מה קרה" והם צעקו וסימנו : "התקפת מטוסים". מיד יצאנו כמוהם ושכבנו לצידם. לאחר כמה דקות שבנו למטוס ( אם אני אתפוס היום את אחד מהם... יש לי מה להגיד לו...), המראנו, לקח זמן רב, ירד החושך, וכיוון שהיה סיכון וחשש להתקפה על שדה רפידים לקח מספר רב של סיבובים סביב עד לנחיתה. בינתיים ראינו את השיירות , עם אורות, שנעו כתגבור לאזור. נחתנו. ישר לתוך קלחת של מספר מטוסי תובלה סביב, ומספר רב של פצועים בדרגות פציעה שונות על אלונקות או יישובים לצד המסלול. התחלנו לסייע בהעמסה שלהם למטוסי התובלה. במקביל היו המראות של מטוסי קרב מהמקום ברעש מחריש אוזניים והיו פצועים אשר היו בהלם שהרעש גרם להם להתנהג באגרסיביות וקיצוניות עד שהיה צורך לחבק ולרתק לקרקע. גם הליך העמסת הפצועים היה כרוך במצבים שלא כאן המקום לתאר.

יום חדש עלה,( יום ב') הלכתי לחפש חבר אחר שידעתי שנימצא בבסיס בחיל המודיעין. ראיתי אותו מספר דקות, ואח"כ הצלחנו לארגן אוטובוס שהסיע אותנו לגי'ידי מקום מושבה של כל הפלוגה שלנו. שם "יצא לי" לשמוע את השיחות בקשר בין המעוזים לכוחות מסביב ואת סיפור נפילתם בזמן אמת. קיבלנו ציוד אמריקאי ובין היתר את טילי הלאו. החלפתי מייד את הבזוקה והפצצות בטילים אלה. הם לא בדיוק נכנסו למנשא של פצצות הבזוקה. בזמן השהות במקום, כוחות של בה"ד 1 יצאו לתקיפת חניוני טנקים מצריים-בלילה. באחת הפעמים הובא שבוי, איש קומנדו מצרי ועלי הוטל להובילו לחוקר שבויים ברפידים. הוסענו באוטובוס. השבוי הקיא את נשמתו בנסיעה ( מפחד? או כדי להרחיק אותי ממנו?). ברפידים הייתי בחדר, כמאבטח, בעת שהשבוי נחקר וקצת למדתי על "עבודה" זו. בהמשך, סטיב הורה לי לבנות צוות קטן שינוע על זחל"מ ויחבור לפלוגה אחרת של בה"ד 1 ( אלה מפלוגה שלמעשה היו אמורים סיים את הקורס.) אחד מהם היה בן משפחה שלי מגוש תל מונד. ערכתי הגרלה ( כולם רצו לצאת), עלינו לזחל"מ ויצאנו לאזור של מוצב בשם "בוצר" בין האגם המר הקטן לגדול.

הגענו בשעות הלילה המוקדמות והכח יצא כבר לפני שהגענו, שמענו את פקודות בקשר ואת תחילת הלחימה. במקביל, היו טנקים, שרמנים, באזור שחטפו סאגרים. יצאנו לחלץ. שם למדתי את חשיבותו של השכפ"ץ האישי. מפקד הטנק שניפגע, קצין, היה מצוייד באפוד. האפוד היה מלא רסיסים ותודות לו חייו ניצלו. היה צורך לחלץ גם אנשים פגועים מהטנק. סיפור כואב וקשה. גם הלחימה על בוצר נתקלה בקושי רב ולמעשה לא צלחה. אחד התוקפים חטף רסיס מרגמה , פונה אלינו ואני עזרתי לרופא לטפל בו ( שוב תיאור שלא יעלה על הכתב) ללא הצלחה והוא מת לנו בידיים. ( כאשר חזרנו לקורס, היו מידי פעם טלפונים לטלפונים הציבוריים שהיו מרוכזים לצוערים במקום אחד, ואז מישהו אומר: יש כאן טלפון ממשפחת –איזכרו את שמו של הבחור שנהרג, מישהו יודע מה איתו? לא עניתי. מי אני שאבשר למשפחה בשורה כזו.) עלה היום, כאמור,הכיבוש לא צלח, והחברה הבוגרים עזבו את המקום. אנחנו קיבלנו משימה לתצפת ולאבטח את האזור. חטפנו ארטליריה. מזל שסיני זה רק חול וחול

והפגזים מתפוצצים ובולעים את מרבית הרסיסים שכן הנפילות, בעיקר של אש מרגמות היו "ממש קרוב". רעיון הכיבוש של "בוצר" לא ירד מהפרק. הגיעה פלוגת מילואים, חי"ר שקבלה את המשימה ואנחנו הצעירים, את המשימה לנוע בראש הכח, על הציר ולהיות אלה שיכנסו ראשונים ולהישפך לתעלה. פ-ח-ד. אבל, אין ברירה, מלחמה. שמתי עלי עוד מחסניות עוזי וכן עוד פק"ל רימונים, ישבתי ראשון ליד הדלת, זה שירד ראשון.... לא היה לנו מודיעין על מבנה המקום ולא על הכח המצרי שיושב שם. ח"א "ירד" משך מספר שעות, וקיבלנו את הפקודה לנוע. כח הזחל"מים נע על הציר המוביל למוצב ופלוגת טנקים נחלקה לשני צידי הציר מלווים את ההתקדמות באש, הם, הטנקים, התחילו לחטוף טילי סאגר, המח"ט ( שלא פגשנו אותו כלל) מהעמדה שלו ( שמענו בקשר) הורה על הפסקת ההתקפה. בלילה, הגיעו אנשי הנדסה חק"ש, עם מוקשי נ"ט. ואנחנו שמשנו אבטחה שלהם, נענו על הציר לכיוון פתח המוצב להניח את המוקשים.
נשארנו במקום לאבטח, עד שקיבלנו פקודה לחזור –להמשך הקורס בבה"ד 1. לימים התברר לנו שבתוך המוצב היו כ-10 טנקי T-62 וכן כ-300 חיילים מצריים. הם היו במצור, השייטת חיכו להם במים כיוון שהיו ניסיונות להעביר להם מזון דרך האגם ו-- התברר שאנחנו שכחנו לסגור את המים למוצב כך שהייתה להם אספקה טריה.... סימנו את הקורס, קורס הקצינים הראשון שלאחר המלחמה. סיימתי כחניך מצטיין מחלקתי ( יחד מעם מושקו רויך מסעד, גבי אשכנזי מ-חגור ונימרוד ברנע ( פלוגתי) מחולתה.