את יום הכיפורים של שנת 1973 בילינו יעקב ואני, חנה, אצל אמא שלי בבת ים.

צפינו מהמרפסת על הילדים שרוכבים על האופניים. יצאנו החוצה עם האופניים והתינוק בן השנה ולפתע אישי האהוב, בעלי, שמע קולות מטוסים בשמים ואז בתמיהה רבה אמר "מטוסים ביום כיפור? לא יכול להיות. בטח משהו קרה".

אמרנו שלום לאמא שלי, לקחנו את התינוק, ובטיול מהיר הגענו הביתה על גבול יפו-בת ים. על הדלת היה מודבק צו 8. יעקב בעלי פתח את הרדיו ויחד עם החדשות נשמע האזעקה של פתיחת המלחמה.

בלי אומר הוא דברים יעקב לקח את התרמיל שבו היה הציוד שלו כשהיה הולך למילואים. אמר לי "שלום", נשק לתינוק ואמר לי "אל תדאגי, תוך יום-יומיים-שלושה אני חוזר".

עבר שבוע, עברו שבועיים. רק אחרי חודש בערך קיבלתי טלפון מיעקב שהיה רס"ר מרפאה ואחראי תאג"ד ברמת הגולן. הוא אמר לי "אנחנו בטבריה, מבלים". מיד הבנת שלאור תפקידו, הם בוודאי מובילים פצועים לבית חולים בצפון.

יעקב היה במלחמה שבעה חודשים.

אני רוצה לשתף אתכם בשיר שכתבתי מיד לאחר שובו של יעקב מהמלחמה הזאת. השיר היה במגירה שנים רבות ורק לאחרונה התפרסם בספר שירים שלי

ערב אחרון לפני שהלכתָ / חנה לרנר

הלַָכתְָּ לַקְּרָב בְּצָהֳלַת נִצָּחוֹן מְדֻמֶּה

חָזרְַתָּ עִם הַחוֹזרְִים מְצֻלָּק מִכְּאֵב וּמַרְאוֹת.

רַגְלֶיךָ נְעוּלוֹת בַּצָּבָא כֻּמְתָּה חוּמָה מְיֻזּעָ, עֲטוּף רֵיחַ קְרָב.

בְּפִנַּת הַסַּפָּה בְּעֵיניִַם פְּעוּרוֹת, בִּקַּשְׁתִּי - סַפֵּר.

וְרָאִיתִי בְּזוִָית הַפֶּה אֶת הַחִיּוּךְ עַד כִּמְעַט לָעֵינַיִם.