שרתתי כחיילת בסדיר במשרד הבטחון בקריה.

ביום השלישי למלחמה הלכתי באחד השבילים בבסיס ולפתע הופיעו מולי על השביל משה דיין גולדה מאיר ודדו צועדים לעבר משרד ראש הממשלה.

הסתכלתי על פניהם והרגשתי חץ בלב .מעולם לא אשכח את המבטים שלהם ותחושת המועקה שלי. ראיתי עיניים עייפות ומבט עצוב וקודר .המבט אמר הכל .הבנתי שהמצב מאוד קשה .

למחרת פגשתי באחד השבילים חברה מביה״ס ששרתה באגף כ״א .מבטה היה חודר ועצוב.שאלתי אותה מה קורה? את יודעת אם קרה משהו למישהו שאנחנו מכירות? היא ענתה לי שלא יכולה לומר אבל המצב נורא ויש המון הרוגים ופצועים….

התקשורת עדיין לא חשפה את גודל הזוועה .

חצי שנה אחרי תום המלחמה ת״א עדיין הייתה ריקה בשעות הערב. כולם הסתגרו בבתים ולאף אחד לא היה חשק לצאת ולבלות. האבל היה עצום והאכזבה מהמנהיגים הייתה גדולה . לאט לאט נודע מי מהחברים מביה״ס ,מהתיכון ומהצופים נהרג במלחמה .

גם מי ששב מהמלחמה היה פצוע נפשית הרבה זמן וחלקם לתמיד .