רוצה לספר לך על מה שעברתי במלחמה הזאת. ההיא.

(אגב, מקדימה לומר שהצילום, מתוך האלבום שלי, כשפגשנו בדרך בסיני, חיילים, כשהגיעה אליהם משאית עם מיכל מים, למקלחת ראשונה. עצרנו, ירדנו ואני עם המצלמה... כך הם נעמדו מולי. היום הם בני... מי יודע? ואין פה כוונה פורנוגרפית חלילה, אלא שיקוף של מה שהיה).

ובכן, חיילת. מקיבוץ גבת. בלהקת פה"ד.

אחרי חזרות של כחצי שנה, עם Shai Lavi (שי לביא) וצביקה ארבל הכנו תכנית לקראת בכורה ב-7.10.73 יום ראשון, בבית החייל. עם הרמטכ"ל ועוד אלופים שצביקה לבנון ביקש להתגאות בפניהם בלהקה שלו, פיקוד ההדרכה.

כמובן שההתרגשות גדולה, ועוד אחרי ראן מוצלח בצריפין באיזה אולם, חושבת שהיה בקולנוע בצריפין, כי עוד זוכרת את העוגות במזנון, כשמלי מליחי שלנו מרחה סחוג על העוגה...

חוזרת לשבת. 6.10.73, אני בבית. בגבת. בצהרים הולכים לבריכה, כל החבר'ה. זוכרת את חיליק פלצר שישבנו יחד על הדשא עם כולם... וחיליק לא חזר.

זכור לי שהתחילו דיבורים על התחלה. וטלפונים למרכזיה של הקיבוץ. ואבא שלי, שהיה קצין באבטחה על בסיס רמת דוד, נקרא.

ואז הטלפון, שאין שום בכורה ויורדים לסיני. לא היו טלפונים בחדרים (בתים. כך זה היה בקיבוץ) איך תפסו אותי, לא זוכרת... ...להגיע בבוקר יום ראשון, לבית החייל בת"א, מאורגנים לשבוע בשטח... ירדנו עם האוטובוס של הלהקה, דרומה.

עצירה להופעה בעין יהב, לכוחותינו, ולינה. ובבוקר, לאילת. עוצרים לפיפי ושתיה ופתאום הנהג שלנו מספר לי, ששמע ברדיו שנפל טיל על גבת. ברעד וטלטלה מחפשת טלפון, חושבת שבאיזה קיוסק נתנו לי להתקשר... "כולם בסדר. כל הקיבוץ היה במקלטים. מתחת לאדמה."

טוב, עברו 50 שנה אבל את התחושה של הבהלה אני זוכרת. הגענו לשארם א שייך, ובדרך עוד מספרים לנו שקומנדו מצרי הרג חיילות בשארם... היתה די בהלה באוטובוס.

היו אצלנו בת יחידה, ילדי עיר מפונקים, כאלה שלא מכירים שק שינה... ואני ועוד שניים- קיבוצניקים בלהקה, מיומנים מטיולי חטיבת בני הקיבוצים להסתדר בשטח. שארם. זוכרת בסיס גדול. לא זוכרת את ההופעה והיכן ישנו. אבל

ביום חמישי בשבוע הראשון, עלינו לת"א והביתה, בטרמפים. כבר ערב. חושך. עומדת בתחנה על הכביש בעפולה. מרימה יד. עוצרים אוטו שחור, עם 3 אל"מ, עם דרגות נוצצות במדי אלף.

לאן צריכה חיילת? לגבת. בואי עלי. ובגבת, הם נכנסים לתוך הקיבוץ. פליאה. רק למחרת התברר לי שהם באו להודיע על טייס שנהרג. דודו מגל ז"ל.

לאן הלכתי כשהגעתי בלילה לא זוכרת. אמא סיפרה לי שאחי, Eran Shen , שהיה בן שנתיים, במקלט, אמר: "ערן שמע בום". באור הבוקר כנראה, כי לא זוכרת... הסתובבתי ברחבי הקיבוץ. בתים הרוסים, בחדר של ההורים, ראו את השמים מבעד לחורים בתקרה, הטלוויזיה קפצה לריצפה, והתמונות...

כנראה שהדחקתי. אבל התמונות מאז, קיימות בדף של צביקה גולן , גיסי. ובשבועות הבאים, הופענו שבוע