אבא שלי אפרים שכטר ז"ל שנפטר לפני שמונה שנים שרת במלחמת יום הכיפורים כסרן במילואים וסגן מפקד פלוגת המפקדה בגדוד 104 חטיבה 164 של חטיבת השריון.

אבא מספר בספרו : "במלחמת יום הכיפורים היינו חטיבה משוריינת , גדודי טנקים וגדוד חרמ"ש זחל"מים וזלדות. התגייסנו ביום שבת והגענו למחנה נפתלי והתברר לנו שלקחו את הטנקים ועלו איתם לרמת הגולן על הזחלים בלי מובילים.

אני כבר הייתי סגן מפקד פלוגת מפקדה גדוד 2132 (104) מקודם חטיבת פלמ"ח 10. ייעדו אותנו לסיני לצומת גי'די ושם התחברנו עם הטנקים.

התרגולת הייתה : ביום הטנקים בולמים את המצרים ובלילה היינו מגיעים לטנקים ומביאים להם מזון ותחמושת. כל לילה הייתי הולך אל הטנקים מביא להם ציוד ואחרי שצלחנו לצד השני עברנו גם אנחנו לצד השני על גשר מתנדנד, גשר רפסודות מחוברות אחד לשני.

מעבר לתעלה הייתי בערך חצי שנה בתנאי קבע ולאחר מכן השתחררנו. ולאחר שבוע גייסו אותנו עוד הפעם ועלינו לרמת הגולן שם תפסנו קו שלושה חודשים. בסה"כ אלה היו 9 חודשים מלאים וסוערים.

במלחמת יום כיפור כשהיינו בצד השני של התעלה אמנון המג"ד שאל אותי מתי ראיתי את בתי יפעת שנולדה ערב מלחמת יום הכיפורים. הסברתי לו שהיא נולדה ערב המלחמה וכבר עברו 3 חודשים ועדיין לא הייתי בבית והוא אמר לי תעזוב הכול, לך סע הביתה ותראה את המשפחה שלך.
יש לציין שהועליתי בדרגה לדרגת סרן תוך כדי מלחמת יום כיפור – שזה לזכותי."

התפקיד של הפלוגה של אבא היה לתמוך בפלוגות הטנקים ולדאוג להם, שיהיה להם את כל מה שצריך כדי שיתפקדו.

הגדוד של אבא היה אמור להילחם בצפון, אך בגלל הבלגן והפחד מהמצרים, הוחלט שילחמו בדרום. אבא סיפר שהיה מסוכן ומפחיד להגיע אליהם בחושך, לא לטעות בדרך והיה פחד מהקומנדו המצרי שהסתובב בשטח.

אבא היה חלק מהכוחות שבלמו את הצבא המצרי, חצה את תעלת סואץ לגדה השנייה עד לכניעת המצרים.

בהמשך הגדוד של אבא הועבר לחזית הצפונית להתשה מול הסורים וכאמור אבא חזר לאחר שישה חודשים הביתה. אבא שלי היה פטריוט שאהב את המדינה ואת הצבא. הוא לחם בכל מלחמות ישראל ותמיד תרם ככל יכולתו מעצמו לסביבה.

הוא שרת 34 שנים בצבא במילואים , היה בעל אותות מכל מלחמות ישראל. הוא היה גאה במולדתו ובדרך הקשה שעבר כדי להגיע אליה (היה ניצול שואה).

הוא היה אבא מדהים ובן אדם עם נשמה טובה וגדולה אוהבים אותך לנצח וכל כך גאים בך, אתה חסר מאוד יהי זכרו ברוך.