התגייסתי בחודש אוקטובר 1956 בימי מלחמת סיני, שרתתי בגולני כמ"כ בג'וארה.

מאוחר יותר בשירות הועברתי לממר"ם, יחידת המחשבים של צה"ל, עברתי קורס קצינים ושירתתי בקבע 4 שנים. בהיתי בקבע ובמילואים, שירתתי בסיני יחד עם קציני או"ם לאורך תעלת סואץ.

ההוראה היתה שקצין או"ם לא ינוע לאורך התעלה ללא קצין ישראלי.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בחזרתי מבית הכנסת בשעות הצהריים, קיבלתי הודעת התייצבות ליחידת האם שלי המחנה הירדני בצפון. תפקידי היה מפקד דרג ב דהיינו לקלוט את כל המילואימנקים והמתגייסים לפעילות ברמת הגולן ח"ט 166 שהוסבה לשריון.

כעבור יומיים זומנתי למח"ט 166 אל"מ פפר ומונתי לקצין החינוך של החטיבה. אחת הפעילויות הראשונות שלי כקצין חינוך היה לגייס באופן פרטי ציוד ופרטי לבוש חמים לחיילים, הייתי חוזר עם משאיות מלאות בציוד ולבוש חם אשר אותם פיזרתי במצודי החטיבה, החיילים לקחו כל פריט לבוש חם שיכלו להשיג העיקר לחמם את הגוף.

בנוסף, לחטיבה היו לצערי גם הרוגים ופצועים אשר אותם ביקרתי בבתי החולים.

ועכשיו להלן הסיפור שבגינו אני כותב שורות אלו. עם סיום המלחמה הקמנו אתר זיכרון להנצחת חללי החטיבה במחנה ירדן ולאחר מכן במחנה כורדני עם שמות הנופלים בצמוד לטנק סורי שנלקח כשלל. יחד עם אסף ז'קסון וחיילים נוספים ייזמנו נוהל אחת לשנה, להביא את משפחות החטיבה לסיור ברמת הגולן בעקבות הלוחמים יחד עם מפקד החטיבה פפר או קצין אחר.

היינו מתכנסים לארוחות צהריים במחנה עם הרצאה מנציג צה"ל ומקיימים טקס צבאי מלא ליד אתר הזיכרון שהקמנו.

כנסים אלו ערכתי מידי שנה במשך 15 שנים ברציפות, המהלך השני נוצר קשר קרוב בין משפחתי לבית כל המשפחות, בתקווה שמורשת זו תשמש דוגמה לדורות הבאים.