בשנת 1973 הייתי תלמידה בכיתה י"ב, עולה חדשה שנתיים בארץ.

אווירת המלחמה הייתה חדשה ומפחידה לי ולמשפחתי שלא חוותה זאת בעבר.

הערבים היו חשוכים בשל ההאפלה, גברים נקראו למילואים, ומכל מקום שמענו על חללים וחשנו בעצמותינו את כאב המשפחות. החדשות היו לא טובות לפחות בתחילת המלחמה. כל אלו גרמו להתכנסות בתוך עצמי, במחשבה רק על עצמי, משפחתי וגורל המדינה.

שנים לאחר המלחמה בשנת 1981, נסעתי למצריים, טיול יוצא דופן יחד עם בעלי ביקרתי באתרים רבים בין היתר סכר אסואן. בעודינו מטיילים על השכר ניגש אלינו בחור צעיר דובר אנגלית טובה והציע להדריך אותנו. סירבנו בהתחלה אבל הוא היה כל כך נחוש כך שהסכמנו.

ההדרכה הייתה מצויינת, לא רק האנגלית שלו אבל הרבה מאוד ידע. הבחור סיפר שלמד על מצרים באוניברסיטה בריאד.

בתום ההדרכה, שעבורה לא הסכים לקבל תמורה, הוא הציע לקחת אותנו למקומות נוספים ולהמשיך להדריך אותנו. בין היתר הציע לקחת אותנו למופע נובי אוטנטי. ביקש את כתובת המלון וקבע איתנו שעת מפגש.

האמת הינו בטוחים שלא יגיע, אבל...בשעה המדוייקת הגיע ואכן יצאנו איתו למופע.

בתום המופע ביקש לקחת אותנו לבית אימו, להכיר לנו אותה.

לא יודעת למה הוא עורר בנו בטחון וסקרנות. הוא ידע שאנחנו ישראלים ושאלנו אותו למה הוא ביקש להדריך דווקא אותנו הישראלים.

התשובה שלו הפתיעה אותנו, "אני מאמין בנשיא סאדאת", הוא אמר "אני מאמין בשלום".

המשכנו לדבר הוא סיפר קצת על עצמו, על האחים שלו שבאחריותו לפרנס אותם, כי אין לו אבא, " אבא היה קצין בצבא ונהרג במלחמת אוקטובר" כך הם מכנים את מלחמת יום הכיפורים.

אני קפאתי במקום, לעולם לא חשבתי על הקורבנות בצד השני, אף לא פעם אחת פגשתי קורבנות של המלחמה הארורה אבל לא מהצד שלנו.

הסתכלתי על בעלי, הוא הסתכל עלי ולא ידענו מה לומר, כיצד להמשיך את השיחה.

הבחור חש במצוקה שלנו וחזר שוב על דבריו הקודמים, " צריך לעשות שלום, אני מאמין בשלום וסומך על הנשיא סאדאת".

המשכנו את הטיול ביחד אך הפעם הסתכלתי עליו בעיניים אחרות, וחשתי כאב וחמלה על הבחור המצרי שביקש להדריך אותנו מתוך אמונה בשלום..

הבחור הצעיר הזה לימד אותי שיעור חשוב ביותר על משמעות השלום.