אני תלמידת י״ב בקריות. צהרי יום כיפור, זה עתה חזרנו מבית הכנסת ואני נמצאת בביתה של דודתי הגרה בסמוך אלינו כשלפתע מצלצל הטלפון. היא עובדת בבית החולים רמב״ם ומקבלת הנחיה להפסיק את הצום ולהגיע לעבודה כי פרצה מלחמה. ״קחי אותי איתך״, אני מבקשת וכך, מיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, אני מסופחת כמתנדבת ליחידת הרנטגן שבחדר המיון בביה״ח.

מפגש עם חייל בימיה הראשונים של המלחמה, הצית משהו בתוכי שרק שנים מאוחר יותר יכולתי להפנים ולעבד. עד עצם היום הזה אני זוכרת את שמו, איך נראה, מה אמר אבל בעיקר אני זוכרת איך אני הרגשתי. הוא הגיע לבית החולים מפוחם, המום. עפעפיו דבוקים, אמר שאינו רואה ופחד שהתעוור. מאחר ולא נמצאו שום פציעות על גופו, הוצאה מיטתו מחדר המיון העמוס אל המסדרון. נגבנו את פניו. רופאת עיניים הגיעה עם פנס ובדקה אותו. הסתבר שעיניו לא נפגעו. המשכתי במטלותי במקומות אחרים. כמה שעות לאחר מכן ראיתי אותו שוב. הוא עמד עם גבו אל הקיר, בחור צנום. שאל על חברו שאבד והקשר איתו נותק אבל לאיש לא היה זמן להתייחס אליו. לביה״ח הגיע זרם של פצועים קשה, שרופים, קטועים, במצבי חירום והוא, עמד קצת נטוש, כשמהומת המאבק להצלת חיים חולפת על פניו.

ראיתי אותו. רציתי לגשת, להקשיב… פשוט להיות נוכחת. אבל הייתי אז צעירה ומופנמת, חסרת בטחון ולא מצאתי את המילים שחוצות תהומות של כאב. חיפשתי את חברו ולא מצאתיו. למחרת הוא כבר לא היה. אף אחד אז לא דיבר על הלם קרב ולא בדקו מהן הצלקות הנפשיות שאותה מלחמה ארורה הותירה אצל אלפי הגברים שנלחמו בה כנגד כל הסיכויים. שנים לאחר מכן חזרתי שוב ושוב אל אותו מעמד. היה לי פתאום ברור שנועדתי לעסוק בתעצומות הנפש, ולא ברפואה או בעיתונאות כפי שתכננתי.

בצבא, רציתי להיות קצינת נפגעים. זה לא צלח אבל בסופו של דבר, הלכתי ללמוד טיפול בטראומה ופגשתי מאז עוד הרבה גברים פגועים ממלחמות. נחרטו בי עוד הרבה רשמים עמוקים מפצועים נוספים; רשמים שאיש לא עזר לי לעבד. לאחר כחודש וחצי, הורי קיבלו מכתב מבית הספר בו נאמר שאם לא אחזור ללימודים, לא אוכל לסיים את השנה. כפעמיים בשבוע עוד הייתי מגיעה לבית החולים אבל כבר לא מצאתי שם את מקומי. [התמונה, מתוך לוח השנה לתלמיד שלי 73׳-74׳]