את שריקת הפגז לא שמענו, הוא פגע בעוצמה אדירה בדלת הימנית של הזחלם ברגע הפיצוץ אני זוכר הפלתי את עצמי לאדמה וכבר אז הבנתי שזה מאוחר מדי. גוף הזחלם הגן עלי. כל מי שנפגע היה בחוץ מהצד השני או בפנים, השתרר שקט מוזר אבל רק לשניות מיד שמעתי את זעקות הפצועים. הדבר הראשון שאני זוכר - אבינועם הקצין שלנו מזנק החוצה וצועק "נפגעתי נפגעתי" הוא עוד מספיק לקפוץ ומיד נשכב על גבו אני מגיע אליו במהירות, כתם גדול ואדום מתפשט על חולצתו, מה עושים אני מוציא תחבושת אישית מקלף במהירות את האריזה , ובאותו זמן אני שומע אותו כבר מחרחר המראה והריחות מחרידים, אני עובד כמו אוטומט ומתחיל להפשיט את החולצה , פתאום הוא משתתק ועיניו נשארות תקועות בנקודה.

אני יודע שהוא מת אבל אסור לי לקבוע את זה ואני ממשיך. פתאום מיכאל תופס את כתפי ואומר לי עזוב, יש פצועים רבים שמחכים לך, הוא מוביל אותי לנודלמן ששוכב בחוץ וזועק מכאבים, רסיס גדול קרע את רגלו מהמקום והיא מוטלת בצד מחוברת רק ברצועת משהוא. גם היום 50 שנה אחרי אני זוכר כל פרט ממה שהיה שם. ניסיתי לעזור לנודלמן ככל שיכולתי, שמתי תחבושת בטן גדולה על מקום הקרע והתחלתי להכין עירוי. כל מי שהיה בקרבת מקום הסתלק, המראה היה נורא. לעזרתי הופיע פתאום רפי "ההודי" אחד התותחנים ושאל אם יכול לעזור. אמרתי לו שימצא משהו בכדי לדמות חוסם ורידים לקראת הכנסת העירוי והוא מיד אילתר חוט טלפון בתור חוסם וכך הצלחתי להחדיר עירוי. באותם ימים המחט של העירו נשארה קבועה והיה צורך לקבעה בכדי שלא תצא. באימונים זה לא היה פשוט אבל כאן על פצוע אמיתי זועק עם כל הדם הלכלוך והזיעה זה היה כמעט בלתי אפשרי.

בכ"ז איכשהו קיבעתי. בנתיים נודלמן השתתק, ככל הנראה התעלף מהכאבים. אני זוכר כי נתתי לו גם מנת מורפיום. יתר הפצועים לא שתקו. אחד מהם שנפגע בבטן זעק הכי חזק וגם מצא זמן לקלל אותי שאני לא מגיע אליו ("איפא החובש הבן זונה הזה"). לא יודע כמה זמן עבר. אני מעריך היום כ-10-20 דקות ואולי יותר עד שהגיע זחלם החילוץ של הגדוד ובתוכו הרופא שלנו וכמה חובשים. היה המון ציוד וכמובן שום אפשרות לפינוי מסודר. העמסנו את האלונקה של נודלמן ושל הפצוע בטן ויתר הפצועים בעיקר מרסיסים בגפים פונו בישיבה. על אבינועם ששכב בצד מישהו שם שמיכה והוא נשאר בינתיים בסוללה.