הייתי כלה צעירה שחזרה מירח דבש. בעלי (לשעבר) אהוד, היה אז מ.פ. שריון בחטיבה של חיים ארז, באוגדה של אריק שרון. הוא היה בגדוד שגרר את גשר הגלילים שנתקע, ועל תעלת סואץ נשאר גשר הדוברות. עברנו דירה מספר ימים קודם. את השכנים הכרתי במקלט. אהוד נשאר שם (בפאיד) ובשבילו המלחמה הסתיימה 8 חדשים אחר כך (לכן, ביתנו הבכורה דנה, נולדה רק ב-7 לינואר למרות שהיא "מהילדים של חורף שנת 73"). המג"ד נפצע, הסמג"ד החליף אותו, ובעלי מונה לסמג"ד.

"חייתי" מטלפון לטלפון. אהוד היה עם איציק קאול (קצין הקשר של החטיבה) בטנק, והם היו מעלים אנטנה ומתקשרים כשאפשר היה, מתוך הטנק. מיד צלצלנו אחת לשנייה ( פנינה, אשתו של איציק ואני) ליידע שהם בסדר.

כשהתחילה הפסקת האש, הגיע אהוד לחופשה של 24 שעות. ליוויתי אותו ל"יד אליהו", מקום החנייה של האוטובוסים, ובלי לחשוב פעמיים עליתי איתו לאוטובוס ואמרתי שאסע איתו עד אשקלון, באשקלון אמרתי שאסע עד כמה שירשו, והתברר שבסיני לא היה מי שירשה או לא ירשה. הלחימה התחדשה ליום אחד נוסף (הקרבות היו בעיקר בנמל עדבייה ובסואץ), ולמי היה ראש לבדוק אם באוטובוס שהביא חיילים מחופשה יש איזו "אישה משוגעת" שנסעה כשחיילים מצריים יוצאים מכל מיני מקומות מסתור עם ידיים מורמות, וכשהשטח מלא בבורות שמהם עלה עשן. כשעצרנו פה ושם בדרך היו חיילים ניגשים אל צד האוטובוס ומשתינים. לא עלה בדעת אף אחד שיש אישה בתוך האוטובוס. רוב החיילים שנסעו – נרדמו. לפנות ערב הגענו לתעלה. ושם היה מ.צ. (חייל ממשטרה צבאית) שהתחרפן ואמר לאהוד שאני לא יכולה בשום אופן לעבור את התעלה.

אהוד אמר לו ש "או.קיי. אז תסדר לה רכב שיחזיר אותה לארץ". והוא הבטיח שאחזור למחרת, עם ה"נגלה" השנייה שיוצאת לחופשה. בקיצור, עברנו. הגענו ל"פאיד", סידרו לנו "מיטה" מרשתות הסוואה שהונחו אחת על השנייה במשהו שנראה כמו טנדר, ושם ישנו בלילה. בבוקר הלכתי להתפנות כמה עשרות מטרים אל שיחים שהיו שם, ובעודי שם החלה סופת חול כל כך נוראית שאי אפשר היה לראות ממטר. איבדתי אוריינטציה (הייתי קצינת ח"ן של גולני אבל ממש גרועה בניווט), קראתי לאהוד שיבוא לקחת אותי, ושמעתי שני חיילים שאחד אמר "אני נשבע לך ששמעתי קול של אישה" והשני עונה לו "אתה הוזה. אין כאן נשים".. למחרת חזרתי לארץ עם החיילים שנסעו לחופשה של יממה. וכך חיכיתי עוד הרבה חודשים עד למסדר הסיום שהיה ב"מחנה נתן", ושבשל סופת חול (שוב) שהייתה, יצאו כל התמונות שצילמתי - חומות. כשהגעתי לארץ קראתי שגולדה מאיר הקדימה אותי ביום ואני הייתי "רק השנייה שחצתה את התעלה". זה כל כך לא היה חשוב! למי היה ראש בכלל לחשב דברים כאלה. העצב, הכאב, והטראומה - נמשכים לדעתי עד היום.