נתן שישון הוביל את פלוגת גרבה על ציר אמריקה [ציר קונייטרה דמשק] כשהסורים במוצבים קטנים מימין לכביש דופקים אותנו בירי בלתי פוסק.

בזמן התנועה שיישון זיהה בור ענק בכביש ופקד על הנהג יובל הרמט להאט, הטנק נפל לבור וכשהתחיל לצאת דומם המנוע, הנ"ט מהצד, כנראה T34 שהיה קבור באדמה, פגע בשיפוע התחתון בחזית הטנק באזור תא 20 פגז.

מעוצמת הפגיעה, הנהג יובל הרמט נהרג וכן הטען קשר איתן שרון. המפקד נתן שיישון חטף כוויות בפנים, ואילו התותחן משה ליבזון נכווה קשה בכל חלקי גופו. שיישון וליבזון נחלצו מהטנק ונשכבו לידו.

ב-25 שנה למלחמת יום כיפור, באזכרה השנתית, החליטו בעמותת החטיבה לחלק למשפחות הנופלים את הספר "תיאום כוונות" שכתב לוחם החטיבה התותחן הרב חיים סבתו. במהלך החלוקה הארוכה [75 נופלים] קראו לגברת תמר הרמט ונכדה יובל לקבל את הספר.

צילמתי את דמותה בזיכרוני, ובגמר הטקס ניגשתי אליה.

הצגתי את עצמי וסיפרתי לה שהכרתי את בנה יובל, בן המחזור שלי בסדיר, וכן שהיה בכוח שהייתי בו בזמן הפריצה לסוריה, והסברתי לה על הלחימה ואיך הטנק נפגע. תמר התחילה לחבק ולנשק אותי, ואמרה "אתה הראשון אחרי 25 שנה שמספר לי איך בני נפל".

"מה שידעתי", הוסיפה, "זה מהשליש, מהרב", וביקשה שאגיע לבר המצווה של נכדה יובל לנצרת עילית. אמרתי לה שכנראה לא אגיע, אבל ביום הזיכרון לחללי צה"ל אגיע לבית הקברות בנצרת ואביא לך הפתעה.

מה עלה באותו רגע במוחי?

מספר שנים אחרי המלחמה נפגשתי עם שיישון באימון בצאלים, והוא מספר לי שבמסגרת עבודתו כעו"ד בירושלים הגיע אליו לקוח שנראה בגילנו: "התחלנו לדבר על מלחמת יום כיפור וסיפרתי לו על הטנק שלי שנפל לבור בציר אמריקה, הלקוח אמר תחזיק חזק את הכיסא שלא תיפול, ואמר לי אני זה שחילצתי אותך ואת התותחן, וגם צילמתי את הטנק כשלהבה יוצאת מהצריח.

שאלתי אותו 'מי אתה' והוא ענה 'אני מסיירת מטכ"ל מהצוות של יוני נתניהו. לקחנו נגמ"ש נסענו אחריכם וחילצנו פצועים'". הוא גם שלח לי את תמונת הטנק הפגוע, וזאת הייתה אמורה להיות ההפתעה לתמר הרמט.

הבעיה הייתה ששישון נפטר. התקשרתי לאלמנתו ברוריה והיא דאגה להעביר לי במייל את התמונה.

מסגרתי אותה בצירוף הקדשה למשפחה, וביום הזיכרון נסעתי לנצרת והבאתי למשפחה את התמונה.

עד ימיה האחרונים, כשעוד היה לה את הכוח להגיע למחנה יפתח, הייתה נצמדת אלי. הייתי העוגן, האחרון שראה את בנה.