סבא שלי, דב שני, לחם במלחמת יום הכיפורים בגזרת הדרום בסיני. אני מציגה את סיפורו כפי שהוא סיפר לי אותו: ״ אבא שלך נולד שבוע לפני יום הכיפורים. בערב יום כיפור ערכנו את ברית המילה שלו ולמחרת פרצה המלחמה. הסיסמא של היחידה שלי הושמעה ברדיו וסבתא התקשרה לאחותה וביקשה שתבוא לעזור לה עם התינוק בן השבוע. ארזתי לי את הדברים ומיד יצאתי לכיוון שדה התעופה לוד ומשם המשכתי לבסיס שנקרא ״חסה״. לא היו טנקים, לא היו צוותים אורגניים והיה בלגן גדול. לאחר כמה ימים כשהכינו מספיק טנקים, ירדנו על מובילים לסיני.

ב-12 לאוקטובר התחלנו להילחם וב-14 לאוקטובר באחת ההתקפות, אני יושב בתא הנהג ורואה מולי מיג מיצרי שיורד עלינו ויורה. למחרת, בהתקפת נגד, פתאום בום. פגז פוגע בצריח. אני מסתובב לאחור ורואה אש לא רגילה. זרחנית כזו. כחולה וחזקה מאוד. למזלי לא נפגעתי. יצאתי לבד מהטנק, הסתכלתי סביבי ולא ראיתי אף נפש חיה יוצאת מהטנק שלי. לידי ראיתי טנק שלנו שעשה לי סימן לעלות עליו וכך עשיתי. תוך כדי נסיעה אנחנו עוצרים כדי לתת לבחור נוסף לעלות. כך ייצא שהיינו לפחות שישה אנשי צוות בטנק הזה לעומת הכמות המותרת. לפתע עוד פגז פוגע. הפעם למעלה בטנק, איפה שאני הייתי. פורצת אש והגוף מתחיל לכאוב ואין לי אוויר לנשום. אני מנסה לצאת מהפתח. מעליי היו שני חבר׳ה למשל, שנהרגו מהפגז, שלצערי הייתי חייב לדחוף כדי לצאת.

בשארית כוחותיי הצלחתי לצאת החוצה ובזה הסתיימה המלחמה עבורי. אז, לא היה כל כך נפוץ ללבוש סרבלי שריון, המגנים על הגוף מפני אש. אני התעקשתי ללבוש סרבל וזה מה שהציל אותי. אני זוכר שאחר כך נאספנו על גבעה, כל מיני ניצולים של מספר טנקים כאלה, ואז אני רואה את מפקד החטיבה שלנו מתקדם לעברנו והוא הצליח לחלץ אותנו אחורה לתאג״ד. הידיים שלי היו שרופות וגם הפנים. עור התוף שלי באחת האזניים נקרע מהבום החזק של הפגז. חיכינו עד שבא החובש והוא השכיב אותי ונתן לי מורפיום. לאחר מכן פינו אותנו באוטובוס של נפגעים עם אלונקות, הגיעו גם זחל״ם והליקופטר.

הגעתי לשדה התעופה ומשם לבית החולים בבאר שבע. סבתא לא תשכח איך חתכו לי את טבעת הנישואין מכיוון שהאצבעות היו נפוחות ולא ניתן היה להוריד אותה. משם נכנסתי לתקופה של כשלושה חודשים של טיפולים מאוד כואבים, ניתוחים פלסטיים והתמודדות יומיומית קשה. לאחר שלושה חודשים הגעתי לבית הבראה צבאי ומשם לרמב״ם לניתוחים חוזרים ונשנים״. זהו סיפורו של סבא דובי שלי.