ערב יום הכיפורים, אני בן 7 גר בקרית טבעון. בשעה 14:00 או קצת לפני מתרוממים מטוסי קרב (פנטום) מבסיס רמת דוד הסמוך. אבא ניגש להדליק את הטלוויזיה ובדיוק משדרים את "הכוחות המצרים והסורים פתחו במתקפה". תוך מספר דקות התחלנו לשמוע תנועת רכבים בכביש 75 שהיה צמוד לבית שלנו. אני ואחותי הלכנו לצומת הראשית וראינו מלא חיילים לבושים חלקית במדים עולים על כל רכב שעוצר ונוסעים מזרחה לכיוון עפולה.

לקראת ערב נקראנו כל הדרים בשכונה לחפור תעלות/שוחות מיגון ולמלא שקי חול. בכל הזעקה היינו רצים ונשכבים בתוך השוחות (רח' המגדל 2 בק. טבעון). אני די בטוח שמישהו צילם אך לי אין תמונות. למחרת המצב החמיר כאשר הטילים הסורים נפלו בקיבוץ גבת הסמוך ופגעו בבית ילדים. לקראת ערב מטוס פנטום שהמריא התרסק תוך כדי המראה על בית הכנסת שהיה במרחק של כ- 300 מ' בקו אווירי מאתנו. עוד אני זוכר, שצבענו את פנסי הרכבים בצבע והשארנו פס דק כדי שלא יראו את הרכבים מהאוויר בלילה. אני זוכר שלא הייתה תחושה של פחד בבית, אך כן זוכר את הלכידות שהייתה בכל השכונה והתמיכה של כולם.

כשחזרנו לבית הספר אני זוכר את הבשורה שקיבלה הכיתה על נפילתו של אחד האבות לילדה מהכיתה (עוזי ישראלי ז"ל), נפל בקרבות השריון הראשונים שהיו. לאחר הבשורות שהתחילו להגיע על הרוגים ופצועים בכפר (כפר יהושע), התחלנו להבין את גודל האסון במלחמה הנוראית הזאת. עד היום, זכורות לי התמונות של התעלות/שוחות בשכונה, החיילים בצומת, נפילת המטוס והאווירה שהייתה בבית ובשכונה...