יום לפני פרוץ המלחמה, ״ביליתי״ את הלילה בתל סאקי במשמרת תצפיתית בצוות ״קשת״. למחרת, לאחר שחזרנו לבסיס שנקרא אז אל על, נתבשרנו שעלינו להיות מוכנים ליום קרב אפשרי. בערך ב-10 בבוקר, ניגש אלי אחד המש״קים שלנו והודיע לי שהמפקד האזורי של היחידה שלנו שהיה בקונייטרה, היה חסר מוכ״ם וביקש במיוחד שאני אגיע בטרמפ. המש״ק (שאת שמו אינני זוכר) הביט ישירות בי ואמר לי בערך כך: ״אתה לבשת שכפ״צ, לקחת נשק וירדת לשער הבסיס וחיכית לטרמפ. כעבור מספר שעות ואף רכב לא עבר, חזרת ליחידה. אני אז אצלצל למפקד ואודיע לו על כך״. הבנתי אותו ונשארתי במקומי.

בבסיס שהה גדוד 50 של הנח״ל המוצנח שהחליף את הגדוד הקודם לפני שבוע. המאורעות שהובילו ליציאת זוג נגמ״שים בפיקודו של מנחם אנסבכר לתל סאקי נכתבו על ידיו בסיפרו: ״רסיס ממגש הכסף״ ובו הוא סיפר שכלי הרכב יצאו מאל על לתל סאקי בערך ב11. היות ואני הייתי אמור לחכות להסעה כלשהי משער המחנה לכיוון צפון, אני משער שהייתי תופס טרמפ עם הרכב עד לתל סאקי ומתייבש שם כשאני מחכה לרכב שיסיע אותי לקונייטרה. בשתיים בדיוק החלה ההפגזה על כל האיזור והצוות שעלה לתל בנוסף לטנקיסטים שהגיעו יותר מאוחר הוקף בסורים והתבצר בבונקר קטנטן עם הרוגים ופצועים במשך כמה ימים.

המש״ק שמסר לי את הפקודה המקורית אך הוסיף דרך לעקוף אותה מבלי לסרב, הציל את חיי! בשתיים, כשההפגזה החלה, נכנסנו לשכפ״צ המוגן ושם שהינו עד למחרת, אז הגיעו מספר טנקים שלנו ומפקדם פקד על כל מי שיכל, שיעלה על רכב ויעוף מהרמה. שניים מהתק״שים שלנו היו פגועים ועלינו על שלושת הרכבים התקינים וירדנו לצמח. לאחר כשבוע בו עבדנו בגבול לבנון, עלינו חזרה לרמה ועבדנו באיזור תל פארס. בהפסקת האש הראשונה, צורפתי לצוות הראשון שנכנס למובלעת ועבד בתל שמס. לא יצא לי לפגוש את המש״ק שקבע את גורלי בפרוץ המלחמה. אני מקווה שאצליח למצוא אותו ולהודות לו כראוי.