משהו מאד אישי. לא מענין, אבל אני כותב את זה, בעצם, לעצמי. כנראה הגיל גורם לי להשתפך קצת. מספר ימים אחרי הפסקת האש דיברתי, בפעם הראשנה, עם הבית. העירו אותי ב-3 בלילה. אלה היו שעות מאד מוזרות של מרכזיה צבאית: מצ"א. זוכרים את היצור הזה?

היינו צריכים להתחנף למרכזנית שתחיג לנו. היו 2 עמדות. בעמדה השנייה היה בחור בשם דידי. נחלאי, חובש כיפה, אותו הכרתי עוד מסדיר. דידי צעק בטלפון: "לא לשבת שיבעה ! הוא נעדר, אסור לשבת שיבעה !! לא לשבת שבעה !! לא לשבת שיבעה !!!". אחר כך נודע לי שאחיו נהרג. אני מתבייש על שלא היה לי אומץ לגשת לדידי ולדבר איתו. ה-"לא לשבת שבעה !" חדר לי למוח.

הוא מצא לו שם פינה שקטה ואפלה. מוזר, אנשים נהרגו סביבי ודווקא המשפט הזה השאיר עלי רושם לזמן כל כך ממושך. לקח לו 50 שנה עד שיצא לאור היום. אפילו לעליזה יוודע על החוויה הקשה הזאת רק כשתקרא את השורות האלה.