תיראה אבא, עשו סידרה על המלחמה שלך. לא רק אצלנו זה לא מצליח להיסגר הסיפור הזה. רק אצלך זה ניגמר, זה היה כבד מדי בשביל לסחוב את זה חיים שלמים... 47 שנים ואין על זה חוק התיישנות. בכל פגישה עם אמא היא עדיין שם, חוזרת לאותה נקודה, חופרת, מנסה להבין, לפרש, לנתח למצוא היגיון... ברגע הזה שבו שחררת הכל.... שבו חייכת אליה חיוך אחרון מעבר למעקה המרפסת ועזבת... ערב סתיו שקט ורגוע, בניגוד לערבים ולימים הסוערים שאפיינו את הימים האחרונים מאז שחזרת הביתה כשנגמרה המלחמה ילדה בת 7 ותינוקת בת חודש וחצי ישנות שנת ישרים בחדר הסמוך ואתה, חייכת לאמא מהצד הלא נכון של המרפסת, ועזבת... הלם קרב זה לא משהו שדיברו עליו אז נפש באותם ימים הייתה לוקסוס של משוגעים.