23.10.1973 במחנה נפח ברמת הגולן בצוהרי היום יצאתי מחמ"ל חטמ"ר 820 בו שרתתי כסמל מבצעים לנוח קמעה מהמולת קולות הקרב שנשמעו ברשתות הקשר ומהאוויר הדחוס בבונקר. לפתע נעצר קומנדקר צבאי מאובק בחריקת בלמים ונעצר בסמוך לחמ"ל. מסביבי נשמעו קולות רמים של חיילים שהתגודדו מסביבו של אוטובוס שהוביל שבויים של הצבא הסורי. צעדתי לעבר הקומנדקר ובפתחו האחורי נגלה לי מראה שלא חוויתי לאורך כל ימי הלחימה בנפח וסביבתה.

על הספסל הימני היה מונח על אלונקה ללא זיע חייל מילואים ישראלי וממולו, על הספסל הימני שבוי מהקומנדו הסורי מהקרב על החרמון. התבוננתי בעצב עמוק בחייל הישראלי הדומם ודמעות חנקו את גרוני מצער וכעס על מותו של גיבור, שמסר נפשו במלחמת הגבורה שמנעה את חורבן הבית השלישי .הוא היה גבוה ורחב כתפיים בשנות ה- 30 לחייו ונעליו הצבאיות החומות בלטו מתחת לשמיכה שכיסתה את גופו .הרגשתי בגופי צינה וקור עזים ורציתי לעזור לו ולדבר עמו אף כי ידעתי כי לא אזכה למענה .השתיקה הייתה קשה ודוממת ואני עפר לרגליו. לפתע, שמעתי את השבוי הסורי שהיה אזוק ופצוע קלות, מבקש עזרה ומים.

הוא היה חייל ממוצא דרוזי תכול עיניים ושערו בהיר ומקורזל רועד ומפוחד בכל גופו ממצבו וגורלו בשבי. ואני, עומד ביניהם הלום צער וכעס על מותו של חייל המילואים שלשמאלי ומימיני בקשה ותחינה לעזרה ולמים של לוחם מהקומנדו הסורי, שאולי במקרה היה זה שקטל את חייו של החייל הישראלי שמוטל לפני . עם כל הצער והכאב אך ללא היסוס נתתי לשבוי הסורי מים ותחבושת אישית וניסיתי בשפה ערבית בסיסית להרגיעו מפני הצפוי לו.

הוא סיפר שנפל בשבי בקרב על שחרור מוצב החרמון ומדי פעם העיף מבט מפוחד על האלונקה עליה שכב ללא תנועה החייל הישראלי. ואני ביניהם חצוי בין הכאב והצער העמוק מצד אחד והחמלה ,הרחמים והאנושיות מהצד השני כאילו התערבבו בכוס התרעלה של המלחמה הנוראית לקוקטיל אחד שלוחם צריך לבחור בו צד. כמו אז לפני כ- 50 שנה וכמו היום בחודש אלול - חודש הסליחות והרחמים , בחרתי בסובלנות ובהכלה ובאהבת האדם באשר הוא אך זכור אזכור את חברי לנשק שמסרו נפשם למען תקומת עם ישראל במולדתו. ממרום 71 שנותי אני מביט אחורה בצער ובכאב עמוק על הנופלים במלחמת יום כיפור ומביט קדימה בתקוה כי יהא יצר האדם טוב מנעוריו רווי באהבת אדם ללא גבולות ובכל רחבי הגלובוס.