גיברוביץ אלקה
יום כיפור ,6 באוקטובר 1973, אני בבית הורי ברמלה. משוחררת 3 שנים. משהו לא רגיל מתרחש.
אנשים חוזרים באמצע היום מבית הכנסת. מכוניות נוסעות הלוך ושוב. בשעה 1400 - אזעקה. כשעה לאחר מכן, צלצול הטלפון. "תגיעי לגלידה רוויה".
זו היתה נקודת האיסוף של הגדוד שלי ברמלה. אני לוקחת תיק יד קטן ואומרת להורי שתוך שעה אני חוזרת. חזרתי כעבור חודש.
מגלידה רוויה ברמלה, למחנה נתן בבאר שבע. גדוד קשר פיקוד דרום. העברנו שם לילה ללא שינה. למחרת התחלנו לרדת דרומה לכיוון סיני.
בהגיע הגדוד לרפידים קידמו את פניו שני מטוסי אויב. במתקפה זו, נהרגו שניים מחיילינו. ניבה שאול ושלמה פרושינובסקי. התקפה זו פסחה עלי, מאחר ועוד קודם, התנדבתי לשבת ברכב המאסף.
מרפידים המשכנו לאום חשיבה, שם הייתי עד לאחר הפסקת האש השנייה. בשבוע הראשון, היינו כולם בשטח, אולם לאחר מכן, הועברנו כל המילואימניקיות לבונקר הפיקוד בשל כוננות קומנדו ושם עבדנו כמאזינות רשת.
את עיקר המשמרות העברתי בהאזנה לאוגדתו של ברן. רק לאחר סיום המלחמה, עברנו לרפידים להמשך השירות עד לשחרור ב 31 לינואר 74.