בזמן פרוץ מלחמת יום הכיפורים הייתי כבר סטודנט באוניברסיטת בן גוריון סיימתי שנה שנייה,ושירתי במילואים בגדוד סיור 134של אוגדה 36 .

בשבת בבוקר בהיותי בבית הכנסת באשקלון גויסתי עם חיילים נוספים ,ונסענו באוטובוס לכיוון הצפון . בדרך לצפון לא היה ברור לחברה המגויסים שמדובר במלחמה. חשבנו שיש עוד תקרית ומזמנים אותנו לפתור את התקרית. הייתי במשך השירות הסדיר שלי מעורב בהרבה תקריות,בגבול לבנון וסוריה.

הגענו למחנה נפתלי ליד ראש פינה ואז התחלנו לעכל שמשהו לא בסדר זרזו אותנו שאלו כל אחד מה תפקידו ואמרו קחו טנק,קח אנשי צוות וסע.

קיבלנו טנק עם מקלע לא תקין, תותח לא מכוון ,מנת קרב אחת,סרבלים בלי שום סימונים,חיילים שאינך מכיר , הכל בבלגן האימים. וכך מצאנו את עצמנו בדרך על גשר אריק שבצפון הכנרת, בימים הראשונים של הלחימה הטנקים היו מסודרים כל אחד במרחק של מאות מטרים אחד מהשני,יורים באופן אקראי לעבר המטרות הסוריות שאנחנו מזהים.

לא היינו לא פלוגה, לא מחלקה ,לא גדוד,מלחמת הטנק הבודד,מסתכלים לאופק רואים מאות טנקים סורים ולא מבינים למה הם לא מתקדמים וממשיכים וכובשים אותנו. רק בדיעבד הבנו שהיה נס גדול שהם לא הבינו שאין מולם כוח מיוחד , הם בקלות יכלו לנוע לכיוון טבריה ויישובי עמק הירדן.

תוך כמה ימים ביום השישי למלחמה. הדפנו את הסורים מחוץ לקו הסגול, התאספנו כמה טנקים והוחלט לחצות את הקו הסגול לשטח הסורי מבוקעתא לכיוון חאן ארנבה בדרך נקלענו למארב ופגענו פגיעה ישירה.

הטען קשר והתותחן נהרגו הנהג איבד רגל ואני נפגעתי איבדתי עין ויד ועפתי מהטנק.

(אלו דבריו של מנשה שם טוב ז"ל שנאמרו בזום ביום הזיכרון לחללי צה"ל 2020. מנשה נפטר ממחלה קשה ב31.03.2021)