יום ב' בבוקר, עברנו את אל על לכיוון צפון, הטנקים מובילים ואנו ע"ג הזחל"מים אחריהם, כולל דרגים של חטיבה 205, כולנו על כביש צר לכיוון תל סאקי, ואנו חוטפים הפגזות של הסורים, לא רציני אולם מטריד, בכל מטח קפצנו מהזחלים ותפסנו מחסה בין הסלעים שבצידי הדרך.

זכור לי בעיקר נהג הזחל"מ שלי שהיה הנהג של יונתן שהיה מ"פ, הוא כל הזמן צחק וצעק באופן "ליצני" כאילו הכל משחק.

לאחר כמה דילוגים שכאלו, עלינו שוב לכלים והשיירה לא זזה, לפתע קולות ירי והמולה, כאשר מצד מזרח, מימין לנו, מגיע כח סורי ותוקף את השיירה בכביש, היינו אנו פלוגת ההנדסה ככח חרמש, היו דרגים של 205 , משאיות וג'יפים וכן היה כח חרמש מילואים של החטיבה שתפקידו לאבטח את התנועה.

אני מזהה 4 BMP , נגמשים סוריים וביניהם חיילים רגליים בתנועה אלינו במרחק של 200 מ', מתקדמים ויורים ואנו משיבים אש ויורים חזרה.

בשלב זה הטנקים היו כמה מאות מטרים לפנים צפונה לנו. אני זוכר כי העוזים שלנו בהם ירינו לא השפיעו כי הטווח היה גדול, אני קפצתי מהזחל ועליתי על נגמ"ש מילואים 113M , ראיתי כי החיילים נמצאים בתוך הנגמש, אך אף אחד לא יורה בסורים.

עליתי לסיפון, היה מקלע 0.5 מק"כ, צעקתי לצוות המילואים האם המקלע מתואם?, האם יש תיאום קנה?
תיאום ירי? (3 נקישות), היות וכקצין סדיר שבא מהדרכה, הקפדנו בכל עניין בטיחותי וקרבי, צעקו לי תירה תירה הכל טוב, החזקתי את המקלע בשתי ידיי, רחוק מהפנים, דריכה, כיוון לסורים, אני יורה כדור אחד וכל המסלול מתפוצץ, לא היה תיאום ולא כלום, והמקלע התפוצץ.

המשכנו לירות לעבר הסורים שהמשיכו להתקדם, לא הבנתי מהיכן התעוזה שלהם ואיך הם לא נופלים, עד שהגיעו 4 טנקים מצפון, פנו מזרחה והשמידו את כל הכח הסורי.

לימים, למדתי מעט יותר על אותו קרב בספר החטיבה "שריון ולב" מאוקטובר 1977, ובעמוד 81 מסופר האירוע , ואני מצטט מהספר הפרק..."חרמש מסתער על שריון, הדרגים ויחידות החרמ"ש התנהלו מאחור באיטיות, בשעות אחר הצהריים החלו מתקדמים צפונה בעקבות הכוחות הלוחמים, שמגמתם להצטרף עם ערב אל חניוני הטנקים (זה היה מעט לפני הצהריים כזכור לי).