"לסיכום אכתוב שמלחמת יום הכיפורים חצתה לי את החיים לשניים"

שמי ליאורה רטנר. נולדתי ב-11/10/1946.
בעלי ואני היינו חברים בקיבוץ "נאות מרדכי" שבעמק החולה.

היה לנו בן אחד - עוזי בן 3. קצת לפני פרוץ מלחמת יום כיפור היו שמועות שעלולה לפרוץ מלחמה. השמועות האלה ליוו אותי בבית החולים בצפת בזמן שהייתי אמורה ללדת את בני השני.

בזמן זירוז הלידה מילמלו הרופאים שכדאי ליילד מהר כי עוד מעט תפרוץ מלחמה. ב-2/10/1973 נולד בננו השני. תינוק גדול., קראנו לו יריב.

5/10/1973 יום שישי.
ביום שבת בשתיים בצהריים שמענו רעש חזק של מטוסי תקיפה טסים במהירות מעל לקיבוץ לעבר פנים הארץ. האזעקה הופעלה, המקלטים נפתחו.
ליד הגנים וכיתות הלימוד היו מקלטים.

את עוזי לקח עודד למקלט שהיה שייך לגן שלו. אני והתינוק הקטן יריב עברנו למקלט "בית התינוקות". מהומה גדולה הייתה במקלט. הרבה תינוקות צורחים ואימהות חרדות. לתינוקות היו מיטות ולאימהות היו כסאות.

ההוראה שקיבלנו הייתה לא לצאת מהמקלט, לא לעזוב את התינוקות. יריב התינוק שרק נולד היה תינוק צרחן. המטפלות ניסו להרגיע אותו בכפית של מי סוכר, זה לא עזר. היו אימהות שחששו שהצרחות שלו יגלו לסורים איפה אנחנו.

את עוזי בני הבכור לא ראיתי שבוע שלם כי אסור היה לי לצאת החוצה. כל כך התגעגעתי אליו. כל כך דאגתי לו. כעבור שבוע באה אמא שלי מאשקלון להיות אתנו.

רצתי למקלט של עוזי. מצאתי את הילד שלי במקלט הומה במטפלות שבחלקן היו היסטריות. חיבקתי את עוזי וישבנו כך שעות כשידי מכסה את האוזן שלו כדי שלא ישמע את השיחות של המטפלות.

באוזן השנייה לחשתי לו את הסיפורים שהייתי מקריאה לו לפני השינה. הוא לחש יחד איתי.

ככה פתאום השארנו את מחמל נפשנו, הילד החכם עם שערות הזהב המתולתלות לבד בלי אבא ובלי אמא.

במשך שלושה שבועות הינו במקלטים. אחרי שלושה שבועות יצאנו מהמקלט והתאחדנו - עוזי, יריב ואני.
אז גם קיבלתי לשמחתי מכתב ראשון מעודד.

עוזי סבל מפגעי המקלט. הוא התחיל להלך מתוך שינה. בלילה היה יורד במדרגות הבית ומחפש את המקלט בעניים עצומות.

לסיכום אכתוב שמלחמת יום הכיפורים חצתה לי את החיים לשניים.

יש לפני המלחמה, ויש אחריה. וכשמגיע יום כיפור מדי שנה אני נזכרת רק במלחמה ההיא וזוועותיה.