הזיכרון שלי הוא על אבא שלי, אבא שלי בן ציון טאובר , בנצי בשביל כולם היה בן 44 שפרצה המלחמה.

אני הייתי בת 18 שבשל המלחמה גיוסי נדחה.

אבל אבא שלי גויס ולא ידענו לאן. רק מספר ימים לאחר גיוסו שהגיע לחופשה הביתה הסתבר שהוא גויס לשדה התעופה בן גוריון.

למה תהינו?

מסתבר שהוא גויס לפרוק את הנשק שהגיע מחו"ל מהמטוסים ישר למשאיות שנסעו לחזית. הנשק שהגיע היה מוכן לשימוש וכל טעות קטנה יכלה לפוצץ את שדה בתעופה.

3 ימים ללא הפסקה ישב אבי על המלגזה (ללא שינה) ופרק את במשלוחים עבור הכוחות הלוחמים.

אכן זה לא מלחמה בשדה הקרב אבל גם בזכות הנשק שהגיע לכוחות בעזרת אבי ושכמותו יכלו הכוחות להילחם.

(נכתב ע"י ביתו של בן ציון טאובר - אסתי אהרוני)