גדוד 198, חטיבה 460. מג"ד עמיר יפה. מט"ק אבי לאלזר, תותחן אברהם מיטלמן, טען שלמה לב, נהג אני יורם שרייר.

פגיעה שנייה, מתוך 3. אנחנו על ג'אבל ג'ניפה, עמוק בתוך אפריקה. מסביבנו מתפוצצים פגזים. הטען שם לב שההתפוצצויות מתקרבות אלינו. הוא אמר למט"ק: "מטווחים עלינו". המטק ענה שהוא מדבר שטויות.

אבל אלה לא היו שטוית.

פגז של תותח נגד טנקים פגע בארגז הצמוד לצידו הימני של הצריח. (תא 9). הארגז הכיל ציוד אישי של אנשי הצוות. בתמונה רואים שרידים של הארגז, כי הוא, עם כל מה שהבאנו מהבית ולקחנו מהצבא, עלה בסערה השמיימה.

כל מה שהיה על הצריח כוסה ברסיסים. איך מפקד הטנק, הנמצא עם חצי גוף בחוץ, לא נקרע לחתיכות ? כי באותה שנייה הוא נכנס לתוך הצריח לבקש סוכריה מהתותחן. אז מי אמר שממתקים זה לא בריא !?

מאחורי היו יותר מ-30 שעות של נהיגה ללא שינה. אני קצת מטושטש.

שמעתי רעש, לא הבנתי תחילה שנפגענו. המוח העייף שלי יצר אסוציאציה מוזרה. שמים סיר על סיר, סיר על סיר, ערמה של סירים, ואז מפילים אותם. זה הרעש ששמעתי.

אני מחכה לקולו של המט"ק שיגיד מה לעשות. לא שמעתי דבר כי קשר פנים בטנק נותק. הצוות נכנס ללחץ. הם צועקים ואני לא מגיב. בצנטוריון נהג יושב בחלק התחתון, הקדמי של הטנק. די מנותק משאר אנשי הצוות שיושבים בצריח זה ליד זה. לבסוף הטען זחל לתא הנהג שלי, דחף אותי עם הרגל וצרח "סע אחורה ! סע אחורה !".

הספקתי להתרחק קצת מהמקום, כאשר נפל פגז בדיוק בעמדה בה היינו לפני רגע. פחות מדקה אחרי שנפגענו, פגע פגז בטנק לידינו. עם הרבה פחות מזל: מט"ק וטען הרוגים, תותחן פצוע קשה.