אני יוסי קשני חייל משוחרר בן 21 גר בבאר שבע, הייתי בבית הכנסת בערב יום כיפור
שכן בא ואמר לי שאני מגוייס כרגע כי פרצה מלחמה, חזרתי הביתה לבית אמי בצום ולקחתי מדים של הצבא. השתמשתי במדים שנתנו לי בשחרור.

שלחו אותי לגדוד תותחנים היינו בעיר סואץ וירינו יום ולילה.

אני הצלחתי להירדם רק אחרי 3 ימים ליד תותח שירה כל הלילה.

כשהייתי בתעלת סואץ שמעתי מהחבר'ה שחברי אריה אלוני נפצע במלחמה המשיך להילחם ונהרג במלחמה.

כאשר חצינו את התעלה ראינו גופות של חיילים מיצרים מתים על הגדר.

היינו נעקצים מזבובים והיו שם כלבים של המיצרים משוטטים עם קופסאות שימורים שנשכו עם השיניים.

פעם אחת נשלחתי עם חבר'ה מהחימוש וקיבלנו פקודה ללכת לתקן תותח שנפגע. ניגשנו לטפל בתותח שנפגע והחבר'ה מהחימוש אמרו שחסר חלק שנקרא הניע

סופי ואני והנהג נשלחנו לבסיס להביא את החלק החסר וחזרנו לתותח הפגוע. הייתה לי תחושה לא טובה ותוך כדי עבודה של התיקון ביקשתי מהחבר'ה לבוא לשתות קפה והם באו ואני והנהג הכנו קפה.

לאחר כמה שניות במרחק של כ- 30 מטר שמענו בום מכיוון התותח, ירו עלינו אש נגד סוללות והתותח נהרס לגמרי מהפגיעה. החבר'ה באו חיבקו ונישקו אותי ושאלו "איך ידעת?".

חזרנו ליחידה ואני זוכר שני חיילים מכונאים שהיו איתנו שמם וכטל ווינשטוק.

חזרנו ליחידה בריאים ושלמים אבל איבדנו תותח.

כשהייתי עם חיל החימוש לידינו היה גדוד של שריון שנפגע מאש נגד סוללות של המיצרים.

ניסינו לנחם את החיילים של שריון שניצלו

הם לא רצו לאכול ולשתות, היו מאוד מבוהלים ועצובים כי חבריהם נהרגו.

לקצין החימוש קראו פיני הוא היה נשוי טרי. אחרי המלחמה ניסיתי להדחיק את הזכרונות הקשים למזלי כל הזמן הייתי בתנועה אז לא ראיתי גופות של החיילים של צה"ל, ראיתי בעיקר זחל"מים צהליים עם האות צ' פגועה.

שמעתי וראיתי המון חיילי שיריון בוכים כי איבדו את חבריהם.

ירו עלינו לפל"מים ונשרקנו מתחת לכלי רכב שלנו וחבר שלי זיכרמן שזרק את עצמו מתחת לרכב הצהלי הבין שהשיער שלו בוער באש ועם חול כיבינו לו את האש.

הייתי מגוייס חצי שנה בתעלת סואץ מאז שהתחילה מלחמת יום הכיפורים, עד שבא משה דיין לסיור ושיחרר אותנו.

היום אני מתקרב לגיל 71, שמח ששרדתי את מלחמת יום הכיפורים ומלחמת שלום הגליל, הייתי עושה מילואים עד שנת 1986.