שמי אילן כהן מ.א. 2191134 באותם ימים תושב באר שבע בוגר בית ספר עמל במגמת אלקטרוניקה.

התגייסתי לצה"ל בתאריך 12.8.1973 עם רוב תלמידי הכיתה מבי"ס עמל. עשינו טירונות של כחודש וחצי בבה"ד 4 (רובעי 2)

עם סיום הטירונות לתחילת קורס טכנאי מודיעין , היו מספר שבועות חופשיים. הוחלט שקבוצת החיילים שממתינים לקורסים ישלחו לפעילות שוטפת למחנה "פילון " בצפון.

נאמר לנו ,שהמטרה הייתה החזרה לכשרות של טנקים השייכים חטיבה 7 ( סיימו זה עתה תרגיל ) הגענו למחנה "פילון "ביום חמישי 3.10.1973 .

רס"ר המחנה החליט להתחיל את העבודה ביום ראשון הקרוב. איפסנו את הקיטבגים שלנו מאושרים ויצאנו הביתה ל"חמשוש ". יומיים לאחר מכן , שבת 5.10.1973 בשעה 14:00 התחילה מלחמת יום כיפור.

ביום ראשון הגענו עצמאית למחנה "פילון" . לאורך העליות מטבריה לראש פינה , נעו שורה אין סופית של רק"מ , טנקים ואלפי חיילים במטרה להגיע לרמת הגולן .

מחנה פילון היה מלא עד אפס מקום ברק"מ וחיילים סדר גודל של 3000 חיילים ( עפ"י רס"ר המחנה ) מכל מקום נשמעו קולות מלחמה שבקעו במקביל ממכשירי הקשר של הרק"מ.

היה ברור שמצב הקרבות ברמת הגולן קשה ביותר. מערכות הקשר בישרו בזמן אמת על מפקדים וחיילים שנהרגו בקרבות. העצב היה עמוק!

הרס"ר אסף אותנו ובישר לנו שבשל המצב החדש , אנחנו נהיה אחראים על חדר השירותים היחיד במחנה. היו אלה שירותי "קליעה בול " והמראות היו קשים ... לאחר מספר ימים ניגש אלי יוסי צייגר(למדנו ביחד בתיכון ) והודיע לי נמרצות , שהוא לא מוכן יותר לנקות את בתי השימוש מס' פעמים ביום.

יוסי הציע לי לבוא אתו ואמר : " אנחנו חייבים לעשות פעילתו חשובה יותר , נמצא כבר משהו... " ואכן כך היה ועל כך אני מודה ליוסי . בכאוס שהיה וללא ידיעת הרס"ר והחברים עזבנו , נעלמנו להם.

פנינו לסגן צעיר והצלחנו לשכנע אותו לקחת אותנו אתו. הוא היה מפקד של שיירת אספקה לכוחות הקדמיים ברמה שהתארגנה לתחילת פעילות בפילון. ואולם , התנאי היה שאנחנו חייבים לחתום על נשק כל שהוא .

נאלצנו לחתום על הדבר היחיד שנשאר בנשקייה - רובה צ'כי ושני מחסניות לכל אחד. עלינו על שיירת האספקה, והתחלנו להתרגל לחיות על הארגז של המשאיות לאורך כל התקופה.

שלושה וחצי שבועות של עבודה בעלת משמעות ויעוד. המצב בארץ חייב להירתם וחייב את כולם.

עבודה מאתגרת מאוד, סבלות, שעות לא שעות, יום ולילה , הפגזות מסביב. חלוקת הציוד עבור כל יחידה ויחידה עפ"י רשימה שקיבלנו ממפקד השיירה.

כשהיינו מגיעים ליחידות בשטח שמחת החיילים הייתה בשיאה.

סיגריות , תחתונים וגופיות , דגמ"חים אמריקאים ונעליים חדשות, שמיכות ומנות קרב ועוד ..

עד היום אני שומר נייר קרוע ממחברת חשבון , ובו רשימה הפריטים שאנחנו סיפקנו ליחידה אחת בשטח.

נתקלנו בחיילים סורים וסודנים הרוגים, פזורים בשטח, בסמוך לבורות ששימשו כבונקרים. לצערנו ראינו חיילים שלנו הרוגים באחת הסוללות. מכוסים מעל הראש ופצועים שפונו לקבלת טיפול בתאג"ד הקרוב.

פעם, בדרכינו למזרעת בית ז'אן שנכבשה לספק ציוד , הגיע אלינו במהירות ג'יפ כשהקצין דורש לחזור בחזרה במיידי מאחר והיינו מתווכים ע"י הכוחות סוריים שכבשו את החרמון.

ואכן , לאחר זמן קצר הפגזים החלו להתפוצץ במרחק מאה מטר מהשיירה .כשלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה , ירדנו מהרמה בדרכנו למלא את המשאיות בציוד חדש בחורשות שלמרגלות העיר צפת.מפקד השיירה החליט לתת לכולם פיצוי, ובירידות עצרנו בדרך בבריכת הקצינים.

שלושה שבועות לא התקלחנו וזו הייתה חוויה סוראליסטית מדהימה. כולנו ערומים לחלוטין משתוללים וקופצים לבריכה למרות המים הקפואים , ופורקים מתחים כמו ילדים קטנים.

לקראת סיום המלחמה חזרנו למחנה פילון לידי רס"ר המחנה שלא הרגיש את חסרוננו .לאחר מס' ימים קטן נשלחנו לקורס טכנאי מודיעין בהרצליה .

למזלנו הטוב , יוסי צייגר ואילן כהן (אני ) חזרנו בסוף בשלום . אף אחד לא באמת ידע שאנחנו ברמת הגולן הבוערת , כולל ההורים שלנו !!!

אנחנו תרמו את תרומתנו הקטנה למאמץ המלחמתי של 1973 ע"י יוזמה פרטית לחלוטין !!!

אין לי ספק שאני חוויתי בעקבות המלחמה טראומה אישית שהשפיעה עלי בשנים שיבואו לאחר מכן .