אין בסיפורי דם ואש ותמרות עשן, עלילות גבורה ושלל קרבות. אבל יש בו גדוד. גדוד שמרחף מעל סיפורי ומעלי כצל תמיד, מלווה וילווה אותי עד יומי האחרון. גדוד מוכה ומובס.

גדוד כמעט בלי פצועים כי חלקם דיממו למוות באין יכולת לפנות, חלקם נרצחו.

במהלך ארבעת ימי הלחימה הראשונים איבד הגדוד 130 מלוחמיו. הרוגים, שבויים, נעדרים (שניים מהם עד היום) וירד מהסד"כ הקרבי הצה"לי. שבוייו הושפלו עד עפר, הוכו ועונו עינויי תופת. גדוד שחייליו עברו בשנים שלאחר מכן התמוטטויות עצבים, אשפוזים, מחלות שונות ומשונות והם נמוגים לאיטם לוחם אחר חברו. גדוד שחייליו נלחמו עד כלות תוך גילויי גבורה עילאית ביחס כוחות של אחד למאתיים. גדוד "שהוחבא" כי זהו גורלו של גדוד מובס וזאת חתיכת משקולת.

באוקטובר 72' השתחררתי משלוש שנים סדיר בסיירת גולני. מנפלאות המחשב הצה"לי הוצבתי במילואים לגדוד 68 חטיבה 16 - החטיבה הירושלמית. הכי רחוק שאפשר לדמיין מיחידתי בסדיר. המעטפה החומה הראשונה הגיעה באפריל 73'. שבוע מילואים לאבטחת ציר מצעד צה"ל ביום העצמאות - המצעד האחרון. הכרתי לראשונה באופן שטחי את חבריי למחלקה ולפלוגה. מחלקתי נפרסה לרגלי בימת הכבוד.

בעוד מידעים מודיעיניים על היערכות למלחמה במצרים וסוריה מתחילים לזרום לאיטם, ראיתי אותם את כולם. זחיחות, חזות נפוחים, חיוכים וטפיחות על שכם. 5 חודשים לאחר מכן ובתוך 4 יממות כבר לא היה גדוד. במחצית אוגוסט הגיעה מעטפה חומה שניה. תע"מ תעלה מ-23 לספטמבר עד 23 לאוקטובר היה כתוב בצו. לקראת מחצית ספטמבר הגיעה מעטפה חומה שלישית. קורס משקי מרגמות בבה"ד 3 החל מ-7 לאוקטובר היה כתוב בו. אז היו לי שני צווים ואי ודאות לאיזה מהם לציית.

יומיים של ניסיונות ליצור קשר טלפוני לא צלחו אז נסעתי לשנלר בסיס הגדוד בירושלים. הנחתי את הצווים על שולחנה של נורית קצינת הקישור. לאן שאלתי. תבחר אמרה, תעלה או קורס.

זאת עונת דיש הבוטנים ואני מעדיף להישאר בבית אמרתי. לא התרשמה. עברה על רשימות השיבוץ לתעלה ואמרה "יש לי מספיק מש"קים בתעלה. לך לקורס". אז הלכתי. לדוש בוטנים בינתיים.

ב-14:00 של כיפור החלו לשדר את סיסמאות הגיוס. גם סיסמת הגיוס שלי חזרה ונשמעה אבל לא מיהרתי. הרי הגדוד בתעלה. בכל מקרה ארזתי תד"ל והלכתי לישון. כל אותו הלילה עמלו אמותינו ואחיותינו במטבח הקיבוץ, טיגנו פיילות של שניצלים, פרסו הרים של כיכרות לחם טריים הישר ממאפיית הקיבוץ ובשלו סירי ענק של קפה. כל אוטובוס שהגיע לאיסוף, נוסעיו ירדו והתכבדו.

ב-02:30 אחר חצות דפקו בדלת. שלי הגיע. עליתי לחדר האוכל. הפרודוקטים הונחו על שורה ארוכה לרוחב חדר האוכל מאחוריהם ישבו אימהות ואחיות. הנחתי שניצל בין 2 פרוסות לחם והלכתי לאיטי לאורך שורת השולחנות. אימהות ואחיות ליוו אותי במבטיהם.