היינו בים בחוף בית ינאי. מטוסים עברו מעלינו.רצנו הביתה ושמענו את החדשות.

רצתי בכל הישובים. הערתי את הישנים. בשש בערב הגיע אוטובוס. עלינו צפונה. הגענו לפילון.

בתשע בבוקר קרא לי סגן מפקד האגד ועוד שניים. סעו לחפש את המלחמה אמר. אנחנו לא יודעים איפה הסורים.

קבלנו ג'יפ ריק. בלי מקלע בלי גלגל רזרבי בלי מים. התחלנו לנסוע לעבר הרמה. מולנו נסעו המוני כלי רכב. הם צעקו לנו לא לנסוע כי הסורים קרובים.הגענו לכניסה למחנה סופה. מרחק שני ק"מ שמענו טנקים יורים. היינו שם עד אחר הצהרים.

כשיהיה שקט נסענו למה שהיה פעם מחנה נפח. היה מחזה מהגיהנום טנקים שרופים ופגועים ריח גופות ושרפות משתוללות בכל מקום. היה רגע של התפכחות. מאותו רגע הבנתי שאנחנו כפסע מחורבן.

בימים בלילות הבאים הובלנו שיירות של תחמושת לגדודי התותחנים. הלילות היו מפחידים היה קומנדו סורי בכל מקום. ביום החמישי הובלנו את האגד לתוך סוריה. הכל התהפך פתאום אנחנו ניצחנו. אבל המחיר הנורא של הרוגים ופצועים.

אחרי חצי שנה השתחררו. עמדנו מול הכנסת צעקנו וזעקנו עד שהם התפטרו.

מוקדש לשמרלה ויניק ויאריאל וינר חברי הטובים שלא חזרו. חמישים שנים אחר כך התברר שלא למדנו דבר.