N12

הזיכרון שלי מלחמת יום הכיפורים

יומן הזיכרונות המשותף ממלחמת יום הכיפורים
N12 מזמינים אתכם לצרף את הסיפורים והרגעים שנחרטו בכם מימי המלחמה
‫אליעזר בריליאנט‬‎

"לפתע פה, בתוך סוריה באמצע הלילה, נמצא חברי הטוב ביותר"

השמים נפתחו, יום חמישי 11.10.73 שעת חצות.

הטנק שעליו ירינו לפני מספר דקות עדיין בער, יום ארוך וגדוש אירועים עבר עלי, רק הבוקר שנראה רחוק.

התמודדתי עם סירוב של צוות להילחם, הצטרפתי לגדוד חדש שלא הכרתי, אחר הצוהריים השתתפתי בהבקעה לתוך סוריה.

שרדתי מטחי RPG ופגיעה בטנק, ורק כמה דקות קודם לכן פגענו בטנק שעדיין בער. אל הטנק הגיעו שני חיילים: "אנחנו מהצנחנים, נשמור על הטנק ואתם תשנו".

למרות שכבר כמה לילות כמעט ולא עצמתי עין התקשיתי להירדם, שוחחנו וכדרכם של ישראלים החלפנו מידע.

מהיכן אתם? מקיבוץ א' ומקיבוץ ב', ומהיכן אתה, משפיים.

משפיים?! נמצא איתנו מישהו משפיים, דודי ברנצ'וק (היום נוקד).

נשמתי נעתקה, עד אותו רגע במשך 6 ימים עסקתי בהישרדות, מלבד משלוח הודעה אחת לאשתי לא התפניתי לחשוב על אשתי, על אבי על חברי, על אנשי הצוות שעזבתי ועל כל מה שקורה מסביב.

לפתע פה, בתוך סוריה באמצע הלילה, נמצא חברי הטוב ביותר.

גדלנו יחד, מבית התינוקות עבור לגן הילדים ובית הספר והבגרות - עבדנו יחד בכותנה, שכנים קרובים, ידידים בלב ובנפש.

חשתי "שהשמים נפתחים", תחושת אושר בל תתואר הציפה אותי. החיים ממשיכים !

"היכן הוא, תביאו אותו אלי", זעקתי.

"הוא עלה על טנק אחר", ענו.

אי אפשר היה לרדת מהטנק בכדי למצוא אותו, כל מי שהיה יורד היה מסתכן בירי.

שני לילות לאחר מכן, הגיעו אלי אותם שני צנחנים. היכן דודי? הלך לטנק אחר.

הערות והשלמות: דוד ברנצ'וק (נוקד) הוא החבר שאותו לקחתי בצהרי יום כיפור להדריך על קטפות הכותנה. לקח לנו למעלה מחודשיים עד שנפגשנו לראשונה מאז יום הכיפורים, הפלוגה ישבה בתוך חדר ב"מובלעת הסורית" לשיחה עם המח"ט אורי אור ("התגלגלתי" בהמשך לחטיבה 679 וגם על כך יש סיפור).

דרך החלון אני רואה חבורה של חיילים משפיים וביניהם דודי, התנצלתי בפני אורי ואמרתי לו שיש דברים חשובים יותר (אורי כמו אורי הבין) ויצאתי, שמחה אדירה.

כשנרגענו, התחלנו לברר ולהצליב פרטים. התברר לנו שמפקד הזחל"ם שאליו הורדתי את הצוות שנפגע ביום ההבקעה היה דודי.

שלושה לילות לאחר שאותם שני צנחנים הגיעו אלי בפעם השנייה, דודי הצליח להגיע אל הטנק שלי, לא הייתי עליו.

כמה שעות קודם לכן, בשעות אחר הצוהריים, נפגעתי ופוניתי אל בית החולים בצפת.

התמונה המצורפת: פורים בפעוטון – דודי משמאל ואני מימין.

אביהו מדינה

מה שקרה לי במלחמה זה נס.

אנחנו בסיני. אלו הימים הראשונים של המלחמה ואני משמש כתותחן בטנק.

אנחנו מטפסים למעלה לעמדת התצפית ושם אני מצליח לראות מה מחכה לי מעבר לגבעה – כ-100 מטרים מאיתנו יש חמישה טנקים מצריים. אנחנו חשופים ואני לוחץ על ההדק, אבל הפגז לא יוצא.

ואז אני לוחץ על ההדק המשני, ושוב הפגז לא יוצא. חשבנו שזה הסוף, אבל האמת היא שזה היה הנס שלנו. המצרים לא ספרו אותנו.

הם הניחו שהטנקים שלנו מושבתים, אז פשוט המשיכו ליעד הבא, לשרמנים שמאחורינו.

אם הם היו מגלים שהטנק שלי עדיין פעיל, למרות שחצי שעה קודם לכן פגע בו טיל נ"ט, זה היה הסוף שלנו. הם היו מחסלים אותנו. אבל הפגז לא נורה. מזל? אני מאמין שהייתה עליי שמירה.

שני הטנקים שלנו הסתובבו וליתר ביטחון פתחנו מדוכות עשן שיסוו אותנו ונסוגונו.

כשהגענו לעמדה נוחה יותר סוף-סוף יכולתי לבדוק למה לא יצא הפגז. פתחתי את הסדן, שלפתי את מחט הירי, וראיתי שהנוקר שלה מכופף. זה משהו שלא ראיתי בחיים. היא אמורה להיות עשויה מאחד החומרים הכי חזקים שיש – טונגסטן קרביד.

זה טנק שיריתי בו 400 פגזים ובפעם הזאת הוא לא ירה.

עליתי לעמדה החדשה שבה הייתי. היו מולנו אולי 50 טנקים או 100 עכשיו. הפעם הטנק ירה. וכל פגז פגע בול במטרה.

שאגנו משמחה לאחר חיסולם של חמישה טנקים ושני נגמ"שים שהיו בראש הכוח המצרי. המצרים נסוגו.

ככה זה עם ניסים, הם קורים כשצריך אותם.

התחלתי להאמין בזה מאז.

אני לא מאמין שמזל שמר עליי ממוות באותו יום, אבל משהו כן שמר עליי.

אני לא איש דתי, אבל אני מאמין שהיה איזה כוח ששמר עליי במלחמה הזו

עליזה רמתי

"היה זה ציור של בית עם גג אדום, פרח, וכתב יד של ילד בן שש: "חייל יקר, אל תמות. אימא מחכה לך'"

אני גרה בכפר הנוער בן שמן.

כשהמלחמה פרצה, בעלי גדעון, בוגר כדורי, היה מגוייס.

אני נשארתי עם יואב, בננו הבכור בן 6, ובתנו חגית בת 4. בביה"ס בו לימדתי, תרגלנו ירידה למקלטים. בכיתו א' הילדים כתבו מכתבים לחיילים, ואנחנו הנשים אפינו והכנו חבילות ללוחמים.

השכנים שלנו, אלדד ויובל שרוני היו חיילים. אלדד לחם על החרמון, יובל בקו בר לב. כשהסתיימה המלחמה, אלדד, גבוה, חסון ויפה, כל כך הגיע אלינו ושאל: איפה יואב?

יואב הגיח מהחדר עם הלגו, ואלדד הרים אותו גבוה. לא הבנו מה קרה. אלדד חייך ואמר: יואב הציל אותי.

הוא שלף מכיס החולצה מכתב מקומט עם כתם של דם. זה היה המכתב שיואב שלח. היה זה ציור של בית עם גג אדום, פרח, וכתב יד של ילד בן שש: "חייל יקר, אל תמות. אימא מחכה לך"

אלדד סיפר שרבים מחבריו נפלו לידו, והוא המשיך בלחימה במחשבה על הבית. "המכתב היה הקמע שלי. המילים של יואב חיזקו אותי."

מיובל לא שמעו. ההורים לא ידעו נפשם מדאגה. אימא רותי שעבדה איתי בביה"ס, התהלכה שפופה וחיפשה רמזים: "מי ראה? מי שמע? "

ביקרתי אותם וניסיתי לעזור ככל שאפשר. לאחר ימים רבים הגיעה הבשורה: "יובל בין השבויים".

כשהשבויים שבו הביתה, כל הכפר עמד סמוך לבית שרוני, עם שלטים: "ברוך השב הביתה." עלינו לביתם, ויובל סיפר על ימי השבי. על ההשפלות והמחשבה על הבית ועל הכפר.

שני הגיבורים, אלדד ויובל, בנו בתים ומשפחה. ניצחנו למרות הכל.

חנניה חפץ

"בחרתי לקרוא לבני הבכור בשמו לאחר שהחייל שטיפלתי בו נהרג לאחר כמה זמן קראו גיא, והחלטתי שזה המעט שאני יכול לעשות למענו."

שמי חנניה חפץ, מספר אישי 2027660.

באוגוסט 73 נקראתי למילואים, לאימון הקמה של גדוד סיור פיקודי בתפקיד חובש קרבי.

הגדוד כלל: פלוגת ג'יפים, פלוגת נגמ"שים ושתי פלוגות טנקים. בתום האימון אמר לנו המג"ד: "בפעם הבאה שניפגש תהיה מלחמה".

בתאריך 6.10.73, בעודי צם, הגיע גיסי אפרים ואמר שנקבל צו 8, לא האמנתי לו.

בצהרי יום כיפור בא חבר שלי זאביק ואמר שקיבלנו צו 8 ויש מלחמה, לא האמנתי והמשכתי לצום עד שנשמעה דפיקה בדלת וקיבלתי את הצו.

אשתי בלהה שהייתה בהריון ראשון, הכינה לנו לאכול, אכלתי מהר ונסעתי ברכב עם זאביק - נסעתי להיפרד מהוריי.

אמא שלי לא האמינה בכלל שאני הולך למלחמה ולא קמה אפילו להיפרד ממני, מרוב שהייתה חלשה בגלל הצום.

נפרדתי מאשתי שהייתה בחודש הריון ראשון.

לקחו אותנו למחנה ג'וליס, הצטיידנו בנשק והתחלנו לרדת על הזחלים לכיוון התעלה. מאחר ועברתי קורס נהגי נגמ"שים נהגתי כל הלילה עד בלוזה.

ממש לפני ההגעה, ירדו עלינו מיגים וירדו לאורך הכביש - קפצנו מהנגמ"שים, רצנו לחולות וכך ניצלנו.

בתאריך 14.10 היה ניסיון לכבוש מחדש את התעלה, ובמהלך הקרב חטפנו פגיעות ישירות. באחד הטנקים שנפגעו, כחובש קרבי הייתי צריך להוריד שאריות בשר של גופות חללים.

בהמשך ראינו נגמ"ש שעמד על ראש הגבעה וחטף פגיעה ישירה.

מיד הגענו אליו, חילצנו את הנהג שהיה בהלם ועל דלת הנגמ"ש האחורית שכב הקמב"ץ של חטיבה 11. פינינו אותם לתחנת איסוף נפגעים.

בתאריכים 17-18.10 היינו בין התעלה ומשם המשכנו בתנועה לכיוון העיר סואץ, כשהמטרה הייתה לאגף את הארמיה השלישית ולהכניסה למצור.

בני בכורי גיא נולד בתאריך 22.10.73. את ההודעה על הלידה קיבלתי לאחר שלושה שבועות. נסעתי בטרמפים רק בשביל לראות את גיא ואת אשתי, ומיד לחזור בחזרה.

בחרתי לקרוא לבני הבכור בשמו לאחר שהחייל שטיפלתי בו נהרג לאחר כמה זמן קראו גיא, והחלטתי שזה המעט שאני יכול לעשות למענו.

המלחמה השפיעה עליי עד היום. בכל יום כיפור אני נזכר במראות, בסיפורים, בקרבות, בחיילים שהצלחנו להציל כתאג"ד וכחובש קרבי, ואת אלו שכבר לא איתנו עוד.

אני מתרגש מהמחווה שלכם.

ניבה שאול

בת זוגי ניבה שאול ז״ל, החיילת (במילואים) היחידה שנהרגה במלחמת יום כיפור.

הכרנו בדצמבר 1968 בטיסת קדם מכין בביה״ס לטיסה בבסיס חצרים, ניבה היתה פקידת הטייסת ואני הייתי מכונאי מטוסים בטייסת.

במהלך השרות הקשר התחזק והפך לזוגיות, לאחר שיחרורה ביקרתי אותה בקיבוץ משמר הנגב בו נולדה, כמעט בכל ערב שהייתי פנוי.

לאחר שיחרורי ניבה עזבה את הקיבוץ ועברה לתל אביב, העיר שבה נולדתי וגרתי, כדאי שנהיה קרובים.

יבה עבדה בחברת הטיולים איסתא, ששלחה אותה לשבוע ביקור בשטוקהולם ביולי 1973 ואישרו לי להצטרף, טיסה ראשונה לחו״ל.

תכננו להתחתן באפריל 1974.

אני גויסתי למילואים בבוקר השישי באוקטובר והיחידה הוצבה בראס סודר, לא ידעתי שגם ניבה גויסה למילואים בחיל הקשר וירדה בשיירת יחידת הקשר למחנה רפידים (ביר גפגפה), לכשחנו מחוץ למחנה ב-8/10/1973, מטוסים מצריים תקפו את השירה החונה, ניבה שהכינה לאנשי הצוות סנדוויצ’ים עם שוקולד למריחה נהרגה מפגיעה ישירה.

אין נחומים על אהבה שנגזלה.

זוכר ולא אשכח.

שלומי שבת

"...ואללה, ככה נשאר לי משהו שאני סוחב איתי מהמלחמה כדי שאני לא אשכח אותה לעולם"

הייתי בן 19, ילד. היה לי תפקיד קשה מאוד, לצערי. מבחינת מנטלית ונפשית. נהג אמבולנס.

סופחתי לחטיבת שריון בגזרת הדרום. התפקיד שלי היה להביא פצועים מהחזית לקו האחורי.

אתה נכנס לשדה הקרב. לאש. ואתה מביא פצועים. והיו המון פצועים. ולפעמים זה בכלל לא פצועים, זה הרוגים. והמראות היו קשים.

זה מתסכל כי אתה לא נלחם.

ולפעמים העדפתי להילחם מאשר להיות נהג שנוהג חשוף בשדה קרב, בהפגזות קשות, ואתה יכול להיפצע או להיהרג מאיזו הפגזה ואין לך בכלל יכולת להגן על עצמך כי אתה עושה משהו אחר.

המלחמה הזאת מאחורינו כבר 50 שנה אבל אני עדיין סוחב איתי משהו. כל לילה.

אחד ההרוגים שפיניתי היה לו רסיס קטן בגרון. היה לו חור. זה משהו קטן.

ראיתי מראות הרבה יותר גרועים במלחמה, של גופות מבותרות ואיברים מרוסקים. אבל אני נתקעתי על הגרון של הבחור הזה.

הסתכלתי על החור הזה כמה שניות.

נעמדתי, נעתקתי. בזה הסתיים הסיפור, חזרתי לפעילות. שכחתי מזה.

שלושה חודשים אחרי שהסתיימה המלחמה, אחרי שכבר חזרתי לבסיס הרגיל שלי, פתאום אני נוגע בגרון.

אני מרגיש שיש לי חור ואני מנסה לכסות אותו כל הזמן וזה מטריד אותי.

למרות שאין כלום.

ומאז כמעט 50 שנה, ובלילה אני ישן – בכל לילה, עד היום – עם כרית קטנה שמכסה לי את הגרון. כדי להגן על החור הזה שיש לי כביכול. ובלי זה אני לא יכול לישון.

ובמהלך היום לפעמים רואים אותי שאני מרים את הכתף, כאילו לסגור את הפצע הזה.

את החור הזה שלא קיים. ואין אותו.

אבל אני לא מצליח להשתלט על זה. אני כל הזמן עושה את זה.

לפעמים אני נזכר בחור הזה באמצע היום וחייב לכסות אותו. וידעתי מההתחלה שזה קשור לחייל הזה. וזה מלווה אותי עד היום.

חשבתי לטפל בזה, אבל אני גם לא רוצה לאבד את זה.

אני מסתכל על חצי הכוס המלאה ואני אומר, ואללה, ככה נשאר לי משהו שאני סוחב איתי מהמלחמה כדי שאני לא אשכח אותה לעולם

תמי בן גדעון

"לצד הקטע הסיוטי יש לי גם זיכרון מקסים וייחודי. בשלב די מוקדם של המלחמה ליאונרד כהן הגיע לבסיס שלנו"


הזיכרון שלי מתחיל יומיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, כשאני מגיעה בטיסה לשרם א-שייח כחיילת חדשה בבסיס חיל הים (לאחר שנת שרות ראשונה בשל"ת- שירות ללא תשלום, בקיבוץ יחיעם).

הגעתי בלי כלום כי אמרו לי בבקו"ם: "תרדי, ואז ישחררו אותך הביתה ותביאי מה שצריך". המקום היה מדהים ביופיו, הבסיסים היו על הגבעה ובעוד מישהו ביום שישי, יום לפני פרוץ המלחמה, מראה לי את הים והאזור נקראנו בדחיפות לתדרוך מצב חירום בבסיס.

עשו לנו תדרוך ועדיין לא הבנו את חומרת המצב. למחרת בצהריים אני יושבת בחדרו של המפקד הישיר שלי חנוך בן אליהו, מפקד האחזקה של הבסיס, ואני מתבשרת שתפקידי הוא פקידת התפעול של הספינות.

אני אומרת לחנוך שלא הבאתי כלום ואני מבקשת לצאת הביתה, חנוך עונה שהוא מאשר לי לצאת ומחר בבוקר אני על מטוס. באותו רגע, 14:00 בצהריים, מתחילה האזעקה, וכולנו רצים כמו משוגעים במדרגות הצרות שיורדות מהגבעה לחדר האוכל ליד המים, שם נמצא המקלט.

כולנו רצים בפאניקה מטורפת אחד על השני ויורים עלינו ממטוסים שטסים מעל ראשינו. למזלנו הם לא היו מיומנים במיוחד והכדורים פגעו בסלעים מסביב ולא בנו. עד היום אני זוכרת את הפחד.

באותו ערב הפציצו את צפרא, הר גבוה שהצשא מולינו, בה היה בסיס קטנטן של חיל הים והמודיעין, והחיילים משרם היו מתחלפים במשמרות. ואנחנו עומדים בשוק ורואים את מהלך ההפצצה, שהיו בה נפגעים.

התחזיות היו מפחידות ואת הסיפור הזה פחות מכירים.

כל לילה כל החיילים בבסיס היו עולים על הספינות וחוצאים לים ורק אנחנו הבנות נשארנו במקלט כששומר עלינו רק הטבח, שהבנו שהוא אפילו לא יודע לירות.
היו שמועות שסודנים ענקיים ומפחידים בדרך לשרם ויאנסו אותנו.

חבורת הבנות המפוחדות שהיינו, שהאמנו לגמרי לאיומים, מארגנת בעזרת הטבח כדורי ציאניד שיאפשרו לנו להתאבד... למעשה היינו במעין מצור כי הייתה בעיה בטיחותית להוציא טיסות.

הפעם הראשונה שיצאתי הביתה הייתה 5 שבועות אחרי פרוץ המלחמה.

אגב הסתבר שבארץ הלכו שמועות שכל הבנות בשרם נהרגו כך שגם המשפחות שלנו היו בחרדות.

לצד הקטע הסיוטי יש לי גם זיכרון מקסים וייחודי. בשלב די מוקדם של המלחמה ליאונרד כהן הגיע לבסיס שלנו ונתן הופעה לכל חיילי האזור. הוא היה בתחילת הקריירה של, עם זאת הוא היה כבר מפורסם.

החימום שלו היה מתי כספי ואני זוכרת שנשארנו לשיר איתו עד הבוקר. רק שלמחרת לא איפשרו לליאונרד לצאת בטיסה והמפקדת ביקשה ממני, מאחר והייתה לי אנגלית טובה, לארח אותו יום שלם עד שניתן יהיה לשלוח אותו בדרכו חזרה.

כמובן שהסכמתי והחוויה הייתה מופלאה, יום של שיחות נפש מעמיקות עם האיש המוכשר והמעניין הזה, מטיילת איתו בפיורדים.

ללא מצלמה אין לי תעוד לחוויה.

ניר פלטיאל

"וכאן ניכנסת השאלה שאני סוחב על גבי כבר חמישים שנה :מה נתן לי את ההרגשה שזה המעשה הנכון?"



הזיכרון שרציתי להעלות מתחיל ב14 לאוקטובר עת קיבלנו פקודה להתחיל בתנועה עם סירות הגרר והחמרן שאני הייתי המפקד עליהן לכיוון תעלת סואץ.

הכח בפיקודי מנה 4 סירות גרר וכמה סירות חמרן על משאיות רוסיות וגרורים תואמים.

היגענו לחניון לילה בשעות הערב ופרשנו מצידי ציר "עכביש "הדחוס והעמוס .כיסינו את הציוד ברשתות ההסוואה המצחיקות ותפסנו תנומה חלקינו מתחת למשאיות וחלקנו על הסירות למעלה.

התקפת המטוסים המיצריים הייתה פיתאומית ומבהילה ברמות על.

התקפתם היתאפשרה היות והם צבעו את כנפי המירז'ים שהיו ברשותם במשולש הצהוב שסימן מטוסים שלנו, וכך סוללות הנ"מ שלנו לא ירו עליהם.

הפצצות ירדו באחת והישאירו בורות עצומים בכל החניון הלילי שהיינו בו.הבהלה הייתה גדולה ,זו התקפה שאתה מוצא את עצמך חסר אונים מולה.

רסיסי מתכת פילחו את האוויר ופגעו בכל דבר אפשרי .רכבים ציוד וחיילים .שכבנו תחת המשאית שלושה גלואבר, גולן ואנוכי. רסיסי מתכת לוהטים קרעו את גבו של גלאובר ששכב ראשון ,עברו את גבו של גולן וחתכו את עמוד השידרה שלו ואלי היגיע רסיס מיזערי שהישאיר חתך קטן ולא משמעותי בגבי.

נחשון ששכב בתוך הסירה למעלה יחד עם לוסקי קפץ באחת לקרקע והחל לטפל ולחבוש ולחסום את הדם שקלח מגבו של גלובר ואני עוזר לו עם גולן.

כשעה מאוחר יותר פונו שניהם לבי"ח ברפידים. גלואבר שיבדל לחיים ארוכים עוד היספיק לחזור אלינו לתעלה ולצערי גולן שותק לחלוטין וכך הימשיך את חייו עד לפטירתו לא מזמן.

בבקרת הנזקים שערכתי נימצא שאחת הסירות ניפגעה קשות והיה צורך להחזירה לימ"ח ברפידים ולהביא במקומה סירה אחרת לסד"ק הכוחות שהיזדקקתי לו.

החלטתי לערוך הגרלה את מי אני שולח חזרה עם הסירה התקולה. שמנו בכובע פלדה פתקים עם השמות ואחד הפתקים הוצא .השם צביקה נחשון יצא .ואני במיידית פסלתי את תוצאות ההגרלה ,ואמרתי לצביקה שאני צריך אותו ליידי גם כמפעיל סירה וגם כקשר שלי [בהיותו אלחוטן ביחידת הצוללות של חיל הים משם הוא סופח אלינו כמו רבים מחיילי שהיו יוצאי חיל הים ,חברה בעלי מיקצוע ,אנשי ים מנוסים ]

נערכה הגרלה חדשה ולוחם אחר זכה בחייו.

וכאן ניכנסת השאלה שאני סוחב על גבי כבר חמישים שנה :מה נתן לי את ההרגשה שזה המעשה הנכון?

שאני כמפקד אכן לוקח אחריות בילעדית על חייו בהחלטה הזו!

עברנו את תופת הצליחה יחדיו ,חווים חוויות מצמררות לאורך כל אותם ימים של מילחמה ארורה ורווית דמים. נישארנו אחים בדם ובנפש מאז ועד היום עם קשר יום יומי ביננו.כאשר אנחנו חוגגים כל יום כיפור יום הולדת נוסף ומשותף לנו.

מסתבר שמילחמות הן לא מה שמדמיינים או לומדים בקבוצת הפקודות ,אבל שפקוד יהפוך לאח לכל החיים לא תוכנן מעולם.

וזה הטוב היחידי שנולד במילחמה הטראומטית הזו.

משה מזרחי ז"ל

המפקד שאל את אבי בחצי חיוך ״אתה רוצה להתחתן״? אבי הנהנן בראשו, ולא האמין שכשעה לאחר מכן הוא כבר יהיה בדרך לביתו.

בס״ד

חשוב לי לספר את הסיפור של אבי, משה מזרחי ז״ל, שנפטר ב-9.12.20 וכל חייו סיפר בגאווה על שירותו הצבאי בכלל ועל מלחמת יום הכיפורים בפרט.

אבי השתחרר משירות סדיר ב-1973. כחודש לאחר מכן, קראו לו בצו 8 להתייצב למילואים כי פרצה מלחמת יום כיפור.

בצהרי יום כיפור, לפני שאבי נסע למלחמה, הוא עצר בבית הכנסת של אביו כדי להיפרד.

אביו, שהיה באמצע תפילה, ראה את בנו עם מדים, לא הפסיק את תפילתו, הכניס את ראשו של אבי תחת טליתו ובירך אותו בברכת הכוהנים - ואבי יצא אל דרכו.

אבי לא סיפר למפקדיו כי הוא אמור להתחתן ב- 9.10.73, כי הוא לא העלה על דעתו לעזוב את חבריו באמצע הקרב.

יום לפני החתונה, ב- 8.10.73, מפקדו של אבי ניגש אליו כשבידו ההזמנה לחתונה (שנשלחה על ידי משפחתו של אבי למפקדו ללא ידיעתו). המפקד שאל את אבי בחצי חיוך ״אתה רוצה להתחתן״?

אבי הנהנן בראשו, ולא האמין שכשעה לאחר מכן הוא כבר יהיה בדרך לביתו.

החתונה שהייתה אמורה להתקיים ב-9.10.73 בערב בתל אביב עם עשרות בני משפחה וחברים, התקיימה בבית הכנסת הגדול בתל אביב בשעה 14:00 בצהרים בגלל העלטה שהוכרזה בעיר.

לחתונה הגיעו רק המשפחה המצומצמת ומיד בסיומה אבי חזר לגדוד ונשאר שם במשך חצי שנה.

מאז סיום המלחמה ועד מותו, בכל יום כיפור אבי היה מספר לנו את סיפור החתונה, ולנו הילדים, למרות שכבר ידענו כל פרט ופרט בסיפור, אף פעם לא היה נמאס לשמוע את סיפור החתונה שנערכה באמצע המלחמה.

פרופ' אוריאל רייכמן

כשפרצה המלחמה היה בידיו של גדי, אחי בן ה-21 כרטיס טיסה ליוון.
הטיול הראשון לחו"ל מכסף שהרוויח בעבודה פיזית קשה.

גדי לא גויס אולם עם כרטיס הטיסה בכיסו הוא רץ להתנדב.

לאור כמות הנפגעים הגדולה קיבל אישור לעלות על טנק כטען קשר. שש שעות נלחם בבגדים אזרחיים, ביהודיה, בקרבות הנגד ברמת הגולן.

לאחר שחילץ את המט"ק שלו מהטנק הפגוע, גדי נהרג ממקלע צריח של טנק סורי.

כשהסתיימה המלחמה, נסעתי לחפש את קברו של גדי.

בנהיגה בכביש הסרגל ריצד האור האפור מבין עצי האקליפטוס, שהיו נטועים אז לאורכו. הנסיעה נראתה לי כמעבר במסדר אבל ערוך, בואך בית הקברות הזמני של הרוגי רמת הגולן בעפולה.

למלחמה הגעתי משיקגו.

ההייתה זו החלטה נכונה לחזור כדי להשלים את כתיבת הדוקטורט? האם לא הייתי צריך להישאר לצד הוריי, שרק פחות מחודשיים קודם לכן נודע להם על מות אחי גד בקרבות הנגד של השריון? משהו דחף אותי לקברו של גד ערב הטיסה חזרה.

היה לי צורך במחווה של פרידה, פרידה מאחי המת, פרידה מכל היגון של החברה השסועה שעמדתי להשאיר מאחור.

בית הקברות הזמני בעפולה היה שדה חרוש שאגפו המזרחי היה עמוס קברים. רק חודשיים מאוחר יותר הופצו הגוויות בבתי העלמין הצבאיים.

מצאתי את קברו של גד.

מספר קברים משם עמדה אישה צעירה בלבוש חולין. כשראתה כי אני עומד לפני הקבר בידיים ריקות היא חילקה את זר הפרחים שבידיה לשניים; את מחציתו היא הניחה על קברו של אחי ונעמדה לצדי בדממה לדקה.

לא החלפנו מילה ולא שבתי לראותה מעולם, אבל התמונה ההיא של תחילת החורף, סוף שנת 1973, נשארה איתי כל השנים.

הזדהות אנושית עם אחר, רגעים קטנים לכאורה של חסד, יוצרים מחברים של משמעות רבה.

אני זוכר לילה שלם של שתיקה בבית אלמנתו של חבר, שבוע לאחר השבעה, שתיקה שהייתה בה קירבה ותמיכה הדדית מעבר לכל גשר שמילים יכולות לבנות.

תחושת הסולידאריות אינה רק בשכול ואינה רק במחוות האלם. עיקרה בתחושת האחריות שמדובר בה היום פחות.

לא האחריות המשפטית של הממשל כלפי האזרח, אלא האחריות רבת העוצמה של האדם כלפי חברתו.

אני זוכר את העשרות שנאבקו לצידי בשדה התעופה קנדי כדי לזכות במקום במטוס אל על, בטיסה שתוביל אותנו למלחמה ההיא, שממנה אחדים לא שבו.

אני יודע שגדי, אחי הצעיר, לא הופיע ברשימת לוחמי גדוד השיריון, ולמרות ההרוגים שהורדו מההר התעקש לעלות על הטנק לקרב ממנו לא שב.

המוות של גדי שינה את משפחתי לנצח. תחושות אשמה ויגון הכריעו את הכף. אבא התאבד על קברו של גד.

אמא איבדה כל שמחת חיים. במכתב שהשאירה כתבה שעם מותה גדי ימות פעם שנייה, ולנצח.

כתב את הטקסט פרופסור אוריאל רייכמן, הנשיא המייסד ויו"ר הדריקטוריון של אוניברסיטת רייכמן

משה קרון

"במרחק של פחות משני מטר זיהינו שמדובר בשלושה חיילים סורים הכורעים על ברכיהם..."

לאחר שנכבשה המובלעת הסורית התבקשה חטיבת גולני "להחזיק קו", כי עיקר הקרבות התנהלו באיזור התעלה בסיני.

בזמן זה , כל לילה, חיילי סיירת גולני היו נכנסים מעבר לקווי הסורים ומחפשים מטרות כגון חניוני טנקים להוריד עליהם ארטילריה.

באחד הלילות, לאחר ביצוע המטלה, כאשר אנו בדרכנו חזרה לשטחנו בין כפרים נטושים, בתוך המובלעת הסורית - החוד של הכוח מזהה תנועה חשודה.

מיד עצרנו בשקט וירדנו במקום.

כיוון שזה היה לילה חשוך מאוד, נתבקש החייל שהחזיק את מכשיר ה SLS (מכשיר לראיית לילה. מוגבל מאד ביכולתו ביחס לאמצעים הקיימים היום) לזהות את הדמויות.

הוא זיהה שמדובר במשפחה כפרית - אבא, אמא וילד. זה נשמע לגמרי הגיוני. הרי מדובר באיזור של כפרים נטושים ובהחלט תנועה של אזרחים אפשרית בשעות הלילה.

מפקד הכוח פקד עלי ללכת להביא אותם. "בסך הכל האזרחים".

מתוך זהירות לקחתי עימי עוד שני חיילים, והתקדמנו אליהם בזהירות ודריכות. במרחק של פחות משני מטר זיהינו שמדובר בשלושה חיילים סורים הכורעים על ברכיהם.

היתה כמובן תדהמה גדולה מצידנו ומצידם.

התעשתי ראשון ואמרתי להם בעברית "תורידו את הנשק" בליווי תנועה ברורה מה נדרש מהם לעשות.

הם נכנעו מיד.

בתחקור מיידי הבנו שמדובר בחוליית חיילי קומנדו שהיו בדרכם לכוחותינו כדי לעשות לנו את אותה פעולת זיהוי והורדה של אש ארטילרית על כוחותינו.

הם גם ציינו שישנה עוד חוליה במרחק של כ-100-200 מטר מהם.

דרשנו שיצעקו להם שייכנעו. בתגובה נורתה עלינו אש. הסתערנו מיידית וחיסלנו את החולייה.

המסקנה שלי מאז שאפשר בעשר דקות גם לקחת שבויים וגם להרוג את מי שיורה עליך.

הכל לפי העניין המלחמתי, בשיקול דעת קרבי ולא התנהלות לפי רגשות כלפי האוייב.

גדי סוקניק

עזבו אותי עם עלילות גבורה בכל הקשור למלחמת יום הכיפורים: אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, אין-ספור נפגעי נפש ומנהיגות לאומית אין. זה מה שהיה וזה מה שחשוב ומעניין, גם היום.

הייתי אז לוחם צעיר בשייטת 13, הקומנדו הימי, גוף קטנטן יחסית שעוצמתו אומנם רבה אך נובעת מחשאיות, מהפתעה.

להשליך "אנשי דממה" לתוך הכאוס הרועש והחשוף שנקרא מלחמה זה להשליך את הכריש לשלולית רדודה. למרות זאת, השייטת למעשה קנתה את עולמה ב-73' והפגינה תושייה ותעוזה בל ישוערו.

קומץ הלוחמים, בסדיר ובמילואים, פעלו בצפון ובעיקר בדרום – ולמעשה בלמו חלקים בחזית מצרים כמעט לבדם, עם כל מה שהיה ביד: צוללות ננס, סירות מהירות, צוללים, סירות נפץ מתאבדות – ומה לא. הרבה אלתורים ואומץ.

התגלגלתי במלחמה ההיא לכל מיני חורים שונים ומשונים.

לא אחת היו תחושות של אימה ואי-ודאות, אבל בעין הסערה – שם היה האקשן אבל גם היה בידוד מהמציאות הכוללת – לא ממש הפנמתי את חומרת המצב הלאומי.

כשהכול הסתיים התחלתי להבין בהדרגה מה קרה כאן ואיך נוהלו העניינים. להטיל ספק. בקהות חושים (במקרה הטוב), באינטרסנטיות, אפילו בטיפשות. תמיד אטיל ספק במניעים של אלה שמרשים לעצמם לקבל את האחריות לגורלם של אחרים. חובת ההוכחה עליהם – עד שיוכיחו לי אחרת.

ואל תספרו לי סיפורים שירככו את המחדל. הייתי שם וראיתי איך היה אפשר גם אחרת. כי בחיל הים – החיל היותר קטן, שבסיסיו היו בעורף – דווקא שם לקחו את כל ההתרעות המעורפלות בשיא הרצינות.

כבר ביום שישי, ערב המלחמה, בעקבות הנחיית מפקד חיל הים האלוף ביני תלם, כינס מפקד השייטת אותנו, הלוחמים, והודיע שלא ברור מה קורה אבל אנחנו מתכוננים למלחמה מחר.

תוכניות נשלפו, ציוד וכלים הוכנו, ובילינו את הלילה בהעמסות על ספינות הטילים בנמל חיפה, ספינות האם שלנו. הייתה שם קבלת החלטות עניינית, זהירה, ואחראית. אף אחד לא לקח סיכון.

נוהל קרב כאילו אין מחר. ואכן כמעט לא היה מחר... בצוהרי שבת, למחרת, אחרי שינה טרופה, הכול התחיל.

בימים ובשעות הבאים החלו להתברר, בטפטופים, "ממדי האסון". קלישאה שלימים אמצא את עצמי משדר לעיתים קרובות, כמעט בכל עניין. אלא שב-73' זו הייתה אמת קטלנית.

להיכן שלא התגלגלנו, השמועות והמידע רדפו אותי. חזיתות קורסות, מדינאים וגנרלים מבולבלים, והגרוע מכול – השמות. ההרוגים. באמת מיטב הנוער: מהכיתה, מהמחזור, חברים מהקורס בשייטת, שכנים, המפקדים השונים מהטירונות ומקורס מ"כים, כולל המג"ד. מי לא.

התמונה התחוורה: בעוד בשייטת ובחיל הים התכוננו ברצינות יתרה לאפשרות המלחמה – בחזיתות השונות ובממשלה פשוט התעלמו.

לא התריעו, לא התכוננו, הפקירו את החיילים ואת המדינה.

בעוד לוחמי השייטת עובדים כל הלילה בהכנות, החיילים בקווי הגבול השונים הופקרו למעשה לגורלם בידי מקבלי החלטות כושלים, מדושנים, עיוורים.

כן, 50 שנים עברו ונראה לי קצת פתטי לתאר עלילות גבורה ופחד אישיות, כשהמלחמה ההיא טרפה כל כך הרבה חיים ונפשות.

כל כך הרבה גיבורים-בעל-כורחם מצאו עצמם שם, מנסים לשרוד. או לא.

מבחינתי השיעור המדמם היה ונשאר ותקף היום יותר מאי-פעם – תרום תמיד ככל יכולתך לעמידות של כולנו אבל לעולם אל תסמוך על המתיימרים להוביל. אל תסיר מהם עין, ואם צריך – התייצב בדרכם. דרוש תשובות ומעשים.

דן לפלר

"אני לא זוכר את הצוות שלחם איתי, חור ענק ועצוב והלוואי שמי שלחם איתי יקרא שורות אלה ויזכיר לי."

לפני המלחמה, ינואר 1973, נפצעתי ולאחר השיקום סופחתי לסדנא מרחבית 704.

במלחמת יום הכיפורים לחמתי כמפקד טנק חילוץ. בתחילת דצמבר נפצעתי במובלעת ואיבדתי את הזיכרון. טיפול בתא לחץ במשך 3 חודשים ב 2018 החזיר לי קטעים מסוימים מהמלחמה.

תחילת המלחמה לגבי -

ביום שישי, יום לפני פרוץ המלחמה, בהיותי בבסיס שמעתי בקשר קריאות לעזרה מבסיס נפח ברמה.

בסדנאות היה טנק חילוץ שרמן, תיקנו, זיוודנו אותו ואירגנתי צוות שהתנדב לעלות איתי לרמה. התקדמנו עם הטנק לצידי הכביש עד כמה שהתאפשר והגענו לצפת בשעות הבוקר המוקדמות, שבת.

משם קיבלתי הוראה להמשיך ולהגיע לנפח במהירות המירבית.

עברנו את גשר בנות יעקב והתחלנו להתקדם לכיוון נפח על כביש 91, בדרך מצאנו טנק צנטוריון הפוך ולא רחוק ממנו טנק סורי, T62, נטוש.

בזמן שניסינו להפוך את הטנק שמענו את הדיי הפגזים. עם השרמן הקטן יחסית וללא כלים מתאימים לא הצלחנו להפוך את הצנטוריון. בטנק הסורי מצאנו ארגז סרדינים חריפים ומציות יבשות אותם אכלנו בימים הבאים.

ליד חושנייה ראינו בצד ימין בשטח הפתוח טנק שלנו פגוע ולא רחוק ממנו מספר רב של חללים קדושים שלנו. מזעזע מה שהם עברו לפני מותם.

לאחר שדיווחתי בקשר על מיקומם נאמר לי להמשיך לכיוון עמק הבכא.

כשהגענו לעמק הבכא, לגיהינום, בחיים לא ראינו כמות כזו של טנקים סורים, ציוד צמה, גישרונים הפזורים בשטח ומעל תעלת החסימה. כולם פגועים או נטושים וכאלה שנפלו לתעלה.

טנקים שלנו פגועים ואחרים נלחמים כמו שנאמר במשפט, 'מנשרים קלו ומאריות גברו' ויותר, חילצנו ותיקנו תחת אש מה שיכולנו, איפשרנו לצוותות, ללוחמים להמשיך בלחימה ולמזלנו אנחנו לא נפגענו.

באחד הערבים קיבלנו פקודה לצאת לעבר קונטרה, לכיוון דמשק, לחלץ צוות עם טנק צנטוריון. קיבלנו הודעה בקשר כי קומנדו סורי נמצא בשטח.

הרגשת הקלה רבה היתה כשמצאנו את הטנק, חיברנו אותו לשרמן, נתתי הסבר לנהג הצנטוריון מה לעשות. הצוותות הקיפו את הטנקים בנשק דרוך וכך התקדמנו, כשאני נוהג וגורר את הצנטוריון עד לנקודת המפגש עם חמ''ל החטיבה.

45 שנה אחרי -

בתאריך 7/12/2018, יום שישי, נפגשתי במקרה, במסעדה, עם גיבור ישראל, קהלני, שישב עם חבריו מהחטיבה, בפרלמט יום השישי שלהם.

מכיוון שלא רציתי להפריע ביקשתי מהמלצר לומר לקהלני שאני במסעדה. הוא מיד קם ולתדהמתי זיהה אותי וציין שהוא זוכר את הטנק שלי. לצערי אני לא זוכר.

לא לחמתי בחוד החנית אלא בשולי הקרב.

אני לא זוכר את הצוות שלחם איתי, חור ענק ועצוב והלוואי שמי שלחם איתי יקרא שורות אלה ויזכיר לי.

סמ׳׳ר דן לפלר - Dan Leffler

מס אישי 2116608

נכה צה״ל

התמונה שבה רואים את החיילים יושבים על טנק הגיע אליי דרך איש חימוש בשם שלמה גבאי.
זיהיתי את עצמי שם מצד שמאל באמצע. אם מישהו מזהה את עצמו שם אני אשמח מאוד שיצור עימי קשר. הלוואי ומדובר על אנשי הצוות שלחמו איתי.

*הוקרות תודה:

לגבאי שלמה על הצילום בו צוות טנק החילוץ, שרמן פגש את החברים מהסדנא - חולית החימוש מסדנא מרחבית 704, כנראה ב-15 או 16 לאוקטובר 1973, כשחזרנו משלב ההתקפה.

כמו כן, למשה מירון על הצילום עם החיילים באחת הארוחות בסדנא בג'בטה אל חאשב - אוכלים בכיף את הנקניקים שהביא הקצב הודסמן ז''ל.

אביגדור שפיצר

8.10.73 שחר משמעותי בחיי החל לעלות

יום שלישי לבלימה החל
טנקים סורים בשטחנו מנהלים עמנו קרבות מקרוב, המהיר הזהיר המפוקח ופיקח יותר ומזל עמו גם ינצח,

ידיעות לא מעודדות מגיעות טיפין טיפין עלינו מכוון דרום הרמה שם גדוד 53 שלנו נלחם יואב יקיר מ"פ מעורך נהרג ...

הסורים פרצו ונמצאים ליד נפח...נפח ואני חושב לי זה במרכזו של הגולן זאת אומרת סורים לפנינו וגם אחורינו אנו בעצם מוקפים אני קולט לעצמי, אולי כולם קלטו ושקט לא מדברים ממשכים נלחמים...

ונלחמים על הישרדות

גלשנו כבר מזמן לכוון עמק הבכא אביגדור קהלני מנצח בדיבור רם על המלחמה בגזרה מסתבר בקשר שיש לו קצת בעיות עם הטנקים שלו שמסרבים לנוע אל האש

לוקח לו זמן לדרבן ולהלהיב אותם לחזור אלי קרב.

לקראת ערב בפעם השנייה הסולר והפגזים אוזלים לנו
יאיר שוב יורד לטנק אחר ומצווה עלינו ודני אבני הקצין לנוע לאחור לגזרת קונטרה יש שם נקודת תדלוק והתחמשות נעים ומגעים ווידנפלד כמט"ק אומר לי בקשר פנים אביגדור תישאר בפנים מודע למדפים המקולקלים שלי שלא נפתחים

אנו צ'יק צק מתדלקים מתחמשים ומסתלקים מפה אין צורך שתצא, שקט דממה לי בתא הנהג ...שומע קשר חיצוני מאזנה למתרחש, שלפתע בחוץ אני שומע שפיצר...שפיצר אתה פה...?

מייד מזהה אלו הקולות של יוסי פרידמן התותחן ובוט אברהם הטען קשר שלי הם מהטנק האורגני שלי הם זיהו את סימון ג' המסמן טנק מג"ד וידעו שאני שם...

אני בפנים צורח והם צועקים בחזרה אז צא החוצה, ואני עונה לא יכול המדפים שלי מקולקלים לא ניתן לפתוח אותם ...

הם מטפסים על הטנק רוכנים מעל המדפים ומתחילה שיחה קצרה בינינו אני מבין שהם מאוד רוצים שאחזור לטנק שלנו ואתחלף עם הנהג המחליף שלי שם לא מסתדרים עמו היטב...

יש בעיות איש לא ירגיש.

טוב תעזרו לי לפתוח את המדפים המקולקלים אני צועק להם מתא הנהג הסוגר עלי, והם לאחר זמן קצר כבר דופקים על הסורגים איני יודע במה אולי אבן, סלע, פטיש וכדומה לא ראיתי לא ידעתי אבל הסוגרים בשלהם מסרבים להיפתח,

אני מנסה בקת של העוזי שלי לדפוק לפתיחה מבפנים נאדה אין יכולת וסימנים לפתיחה המדפים מקוללים אז חשבתי...

ומרחוק אני שומע את המט"ק שלי ניידס צועק להם לחזור הם חייבים לחזור ונוע לשטח יוסי ובוט צועקים היי או ביי משהו בדומה ותרחקו לנצח מחיי ,

ביום המחרת במארב של חוליית ציידי טנק כל הצוות שלהם נהרג ,

8.10.53 נזכרתי ''חגגתי" יום הולדתי ה- 20 .

ציון בן שלוש ז"ל

"אל תדאגו - הכל יהיה בסדר..תדאגו לבריאות שלכם ואנחנו כבר נדאג לעצמנו. שלום ולהתראות בקרוב, ציון"

כך כתב ציון, דוד שלי במהלך המלחמה. במכתב שנשלח להורים שלו (סבא וסבתא שלי). ימים ספורים לפני שנהרג במלחמת ההיא.

לא הכרתי אותו, אבל הנוכחות שלו תמיד שררה בבית סבתי והוריי, במלחמת יום הכיפורים, אמי הייתה רק ילדה בת 10 כשמשפחתה קיבלה את הבשורה הקשה, שאחיה הגדול והאהוב נהרג בקרבות.

מאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו מנציחים אותו, מגיעים כל שנה לטקסי הזיכרון, לקברו וחיים את חסרונו.

היה לי חשוב לשתף אתכם בסיפורו: ציון, דוד שלי, אח של אמא שלי, נולד במקנס שבמרוקו לחנה וניסים בינואר 1950. תלמיד מצטיין בתלמוד תורה שהמשיך את לימודיו בבית ספר יסודי בקזבלנקה.

תמיד מצטיין ותמיד חרוץ ומתמיד. על כך גם המורים יעידו.

בשנת 1965 ביקש לעלות ארצה. ומהר מאוד יחד עם הוריו, עלה וכולם התגוררו ברעננה שם למד בתיכון אוסטרובסקי, משם עבר לבית הספר המקצועי "טכניקום" בתל אביב שם למד חרטות, מאוחר יותר עבד כחרט במפעלי התעשייה האווירית.

ציון אהב כדורגל והרבה להשתתף בתחרויות שונות, הוא אהב לעזור. ערכי, ובעל מצפון. בערבים היה מדריך בחבורות נוער השכונות ברעננה לימד אותם להיות ערכים. ולעזור כמו שהוא היה נאמן להוריו, והיה מסור אליהם.

בשלהי אוגוסט 1968 התגייס לשריון, ורוב תקופת שירותו הצבאי העביר בסיני ולקח חלק במלחמת ההתשה. את "אות השירות המבצעי", ציון קיבל לאחר פעילות מבצעית שהשתתף בה. על כך מפקדו ציין שהוא "מילא את תפקידו כראוי וביעילות".

כבן מתחשב ומסור, השתדל שלא להדאיג את הוריו, ובימי המלחמה הקפיד לכתוב הביתה מדי יום ביומו, כדי להסיר חששות מלב בני משפחתו.

לאחר שהתארס, התכוון לשאת את חברתו לאישה ולהקים בית בישראל, ואז פרצה המלחמה.

ב- 6 באוקטובר 1973, גויס ציון והשתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ב-16 באוקטובר סמוך ל"חווה הסינית", בגזרה המרכזית של תעלת סואץ הוא נפגע ונהרג בקרב קשה שהתחולל באותו היום.

תחילה הוא נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברעננה.


השאיר אחריו אב, אם, שלושה אחים, ארבע אחיות וארוסה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

נכתב ע"י משפחת בן שלוש

סרן יערי שטרן ז"ל

חכם, מנהיג, אהוב. נפל שלושה ימים לפני יום חתונתנו 20 באוקטובר 1973.

שבת בראשית. שעות לפני הצהרים. זו שבת החתן של יערי, זו שבת הכלה שלי.
עוד שלושה ימים החתונה.

דיברנו לפני יומיים- מקווים שיצליח להגיע. חברותיי מגיעות, הוריו מגיעים, שותים "לחיים", החתן איננו, "איננו, כי הוא בסיני" כך חשבנו. ולא ידענו כי נפגע ערב קודם לכן, בין השמשות. ולא ידענו כי הוציא את נשמתו לאחר כמה שעות על שולחן הניתוחים ברפידים.

שבת בלי חתן.

שבת ששותים בה לחייו והוא איננו- אינות סופית.
היומיים הבאים מתוחים. טלפונים שלי לחמ"ל במיתלה, חבריו שעונים לי: "הוא יצא", "הוא במקלחת". מלחמה כבדת דמים, ימים אפלים.

ביום שני, בעשר בערב, מגיע המבשר לבית הוריו.

שערי עדיין רטוב מן הטבילה במקווה. למחרת, ביום שלישי ה- 23 באוקטובר, יום החתונה המיועד, מתחילים לשבת "שבעה".

ותמונת הכלה המגיחה מבטן המטוס אל חולות סיני ואל אהובה? את התמונה הזאת קלטה עינו הרגישה של גיסי היקר, ישראל רינגל, באחת מטיסותיו לסיני בתקופת המלחמה.

לימים כאשר אנשא לאחיו קובי, הוא יראה לי ברעד קל את התמונה ואני אומר בליבי: תודה ישראל, הצלחת ללכוד את הרגע שלא היה לי .... .

אורה פרנקל-רינגל

[את תמונתו של יערי יושב מהורהר בחמ"ל המתלה צילם העיתונאי רפי אונגר ז"ל שנהרג אף הוא במלחמה. התמונה נמצאה במצלמתו וניתנה למשפחתו של יערי, לאחר המלחמה ]

יוסף לר

"למדתי ואף פעם לא אשכח כי, חובש קרבי מחויב לעיתים לטפל לא רק בפציעות הגוף אלא גם ב״פציעות הרוח והנפש״.

החובש

את הסירנה של שעה 14:00 ביום הכיפורים שמעתי מחוץ לבית הכנסת בהפסקה מהתפילה שם לוינו את אבינו, אחי ואני. ״אני חוזר לצבא״ אמרתי. אבי ניסה לעכבני, נפרדתי. לאחר שעות מספר כחובש קרבי הכנתי לוחמים ובדקתי את המוכנות כולה והמצוידות שלהם. כך ששכחתי מהצום ואכלתי רק לפנות בוקר כריך שוקולד. לאחר מכן יצאנו דרומה עד לבסיס חיל אוויר בהמתנה לטיסה ל״שארם אל שיח״. ישבנו קרובים לדטקים של מטוסי הקרב וליבי נשבר כאשר ראיתי טייסים ״שבורים נפשית״ מגיחים מהמטוסים. מה עושים... לאחר החימוש מחדש יצאתי עם יוד ירוק ומקלוני צמר גפן וכתבתי על החימוש: ״חיפשתם, עכשיו תחטפו!!!״.

כך המשכתי לכתוב כתובות אין ספור, לא חזרתי על שום כיתוב פעמיים. נוכחתי לדעת שהכיתובים תרמו מיידית להרמת המורל, הטייסים לא יצאו לתקיפה עד שלא קראו את כל הכיתובים. הפעם, חזרו מהגיחה שלווים ונמרצים.

משם טסנו דרומה, מיד עם הנחיתה יכולתי לראות חיילים שלא תפקדו (האחרים פונו מהמקום ואנחנו החלפנו אותם, סביב היו מכתשים מההפצצות).

״מה אני עושה?״ חשבתי לעצמי, כשאין פצועים או פעילות, אז קראתי למושבניק שהכרתי. ״מה עושים?״ שאל מופתע. עניתי: ״קח את הדחפור שהשאירו אזרחים עובדי צה״ל ותחפור שלושה מטר עומק. אנחנו בונים עכשיו בית כנסת בגובה האדמה חבוי עם רצפת בטון לכשיהיה מוכן נוסיף מזוזה כשרה לדלת״. כשבית הכנסת המאולתר היה מוכן, מיד נכנסו כולם להתפלל, גם הלא מתפקדים. שלושה ימים אחר כך כולם תפקדו.

אכן למדתי ואף פעם לא אשכח כי, חובש קרבי מחויב לעיתים לטפל לא רק בפציעות הגוף אלא גם ב״פציעות הרוח והנפש״.

ליבי דולר ז"ל

אנחנו מתקרבים ליום כיפורים ואני רוצה לשתף אתכם בחוויה משמעותית שמלווה אותי.

בטח מי שעוקב אחריי ומכיר אותי יודע שאבא שלי עבד בבסיס חצרים.

שמו אלון שלמה היה נהג אוטובוס במשך 44 שנה והתנדב כ5 שנים

היה שם טייס שלחם במלחמת יום הכיפורים, היה קברניט באל על. טייס קרב... בבסיס חצרים. הוא לחם במלחמה. אבא שלי הכיר אותו עוד בשנת 71, כשהיה במילואים.

כל בוקר אבא הכין לו קפה וישבו יחד ודיברו... לצערנו הוא נהרג במלחמת יום כיפור.

המטוס שלו הוּפל. מצאו פתק בחפצים שלו שהוא כתב שהוא אוהב את שלמה ולא ישכח את הקפה של שלמה.
הקפה הכי טעים.
מצמרר ממש.

כמובן אבא שמר על קשר עם המשפחה של אותו חייל. התפתח קשר עם המשפחה, הגענו לאזכרות, למפגשים.

החברים של אבא שהיו איתו בבסיס חצרים בצבא, הציעו לאבא שאם יוולד ילד, לקרוא לילד על שם הטייס.

נולד לי אח סמוך למלחמה, אבל הכאב היה קשה מדי כדי לקרוא על שמו. אחרי שנתיים נולדה בת נוספת וקראנו לה ליבי, על שמו.

בהמשך הוספנו ת כי לא נהוג לקרוא על שם מישהו שנפטר צעיר. ליבית. זהו. אז עברו 50 שנה והקשר לא נוּתק. זוכרים היטב את החייל המדהים הזה ורוצים שגם אתם תזכרו לזכרו...

ובהזדמנות זו אספר שאני בקשר קרוב מאוד עם הבן עדלי

יעקב פרץ

"הקמתי וועד שמימן ושלח לארץ אמנים מתנדבים מחוץ לארץ..."

ראש ענף הווי ובידור נפצע ומצאתי את מקומו.

הפעלתי כ 500 חוליות בידור והיתה כתבה בלהיטון ״האמרגן הגדול ביותר במזרח התיכון״ עם דליה לביא ז״ל וחיים טופול ז״ל ועם פליז גורדון מלונדון הקמתי וועד שמימן ושלח לארץ אמנים מתנדבים מחוץ לארץ האמנים מחו״ל הופיעו בפני פצועים בבתי החולים וגם בסיני וברמת הגולן.

האומנית סילביה דורנד רקדנית הפלמנקו הגיעה לארץ מדרום אפריקה ונחתה ב 02.00 בבן גוריון.

קיבלתי אותה בשדה התעופה והסעתי אותה למלון שרתון ואז אמרתי לה מחר בבוקר ב 10 יבואו לקחת אותך להופעה בפני חיילים פצועים בתל השומר.

צוותתי אותה עם גילה אלמגור וסילביה עם התלבושות הססגוניות שהביאה איתה מחו״ל הופיעה בהצלחה מרובה .

כאשר דליה לביא ז״ל הגיעה לארץ לקחתי אותם לסיני להופיע בפני חיילי צה״ל בבלוזה וצרפתי את גדי יגיל ועוד תארו לכם רקדנית פלמנקו בחולות סיני רוקדת על ארגזי תחמושת ופלטת פורמייקה!!!

סילביה לאחר מכן החליטה לעלות לישראל ולפתוח את הסטודיו הראשון בישראל לפלמנקו.

לצערי לא מצליח להעלות תמונות יש לי עוד הרבה ספורים

יוסי ימפל

"ג׳ינג׳ים, שחורי שיער, מתולתלים, קרחים, שחורי נעליים, אדומי נעליים, הם היו שם יותר ממאה חבר׳ה,
לא ספרתי אותם..."

יום לפני יום כיפור, שנת 2021 העלתי לפייסבוק סיפור קצר ואמיתי. אני מביא אותו כאן באיחור של כמעט חמישים שנים, וכך כתבתי:

ברצוני לספר לכם סיפור קטן שמאוד השפיע על חיי.

הייתי בפלוגה א׳ גדוד 605 בהנדסה קרבית, מחזור נובמבר 69, אגד צליחה ואנחנו היינו
פלוגת סירות הגומי של הגדוד.

השתחררנו בנובמבר 72, אחרי שירות מגוון שכלל פעילויות לחימה קשה בהתשה, ובחזיתות השונות, פעילות שכללה גם פעילות הנדסית, מבצעי חבלה, מיקוש, ושאר פעילויות הנדסיות, והפעילות כללה גם אימונים אינסופיים בנושאי צליחת מכשולי מים .

לאחר שלוש שנים, כל אחד הלך לדרכו.

אני התלבטתי אם ללכת לכיוון הטבעי של חיי, כלומר מוסיקה, מכיוון שניגנתי בילדותי ובנעורי עשר שנים בתזמורת הנוער של עכו, והשתתפתי בפעילויות מוסיקליות שכללו נגינה וכתיבת מוסיקה, נחשבתי לילד מחונן מבחינה מוסיקלית, ולכן, נרשמתי לאקאדמיה למוסיקה בירושלים למגמת תיאורתיקאים, מגמה שכללה לימודי ניצוח והלחנה.

הייתי צריך ללמוד ולהתכונן לבחינות הכניסה לאקדמיה, והתחלתי לעשות זאת מיד עם השחרור.

לעומת זאת, הייתה לי גם משיכה עזה לעסוק בפיתוח של נשק שהיה אז מאוד חדיש ועתידני: לייזר למטרות צבאיות.

לצורך כך הייתי חייב ללמוד ולהכין את עצמי בהתאם, מכיוון שהייתי בוגר מגמה הומניסטית בתיכון ומכיוון שהיה חסר לי ידע במתימטיקה ופיסיקה, נרשמתי למכינה לפיסיקה בבר אילן.

כלומר, כל השנה הזו הייתי רשום גם לירושלים ללימודי מוסיקה, וגם לבר אילן ללימודי המכינה לפיסיקה.

קשה היה לי להחליט, ולכן לא החלטתי, רק התחלתי ללמוד באופן פרטי את כל שהיה דרוש לי כדי להצליח בבחינות הקבלה לאקדמיה , למכינה כבר התקבלתי, ובשני המקומות האלה הלימודים היו אמורים להתחיל באוקטובר 73.

ביום שבת של אוקטובר שבו פרצה המלחמה מצאתי את עצמי מגיע לקישון, ומשם נשלחתי עם סמי טריילר שהועמס בחלקי גשר צף, לרפידים, בבסיס הקישון פספסתי את פלוגת המילואים שלי, היא הפלוגה מהסדיר, ושלחו אותי לרדוף אחריהם במדבר, ולחבור אליהם.

ביום ראשון הגעתי לאוטובוס שהחבר'ה ישבו בו בגזרה המרכזית, והמתינו. אחרי שנה, שלא התראינו, זה היה מפגש משמח, וידעתי שהגעתי 'הביתה'.

תורנו לפעול הגיע, לאחר כשבוע וחצי.

הגענו לחצר הצליחה, והתארגנו עם פלוגה א׳ הסדירה והצעירה שכבר הייתה שם, זו הפלוגה שהחליפה אותנו בגדוד הסדיר, והם מאוד שמחו לפגוש אותנו גם מטעמי נוסטלגיה, ובייחוד מהסיבה שאנחנו השרינו עליהם ביטחון, כי היינו מנוסים מאוד בפן המבצעי של המקצוע, ובכל הקשור לתפקוד תחת אש.

יומיים לאחר צליחת הצנחנים, צלחו את התעלה כוחות רבים של טנקים זחלמי"ם ומשאיות הספקה שונות. תפקידנו היה בראש וראשונה להעביר את כל הפצועים וההרוגים שלנו מאפריקה.

זה היה בלתי אפשרי להביא את הנפגעים מאפריקה דרך הגשרים כי הם היו עמוסים בכלים שנכנסו לתוך אפריקה. בנוסף לכך, שימשנו כקשרים לשתי הגדות ולכלי הצליחה שפעלו במים, והיה צורך לנייד חיילים וצוותים בין הכלים למטרות שליטה ותחזוקת הכלים.

אנחנו, היינו ממוקמים בחלק הצפוני של חצר הצליחה כשכל אחד מאיתנו חפר לעצמו שוחה, ומהשוחות היינו יורדים למים, שם היו קשורות סירות הגומי והיינו יוצאים למשימות השונות.

לידינו הייתה גבעונת שמישהו החליט להניח שם את כל גופות הנופלים בחצר, מאש הארטילריה המצרית ומחיל האוויר המצרי, שלא פסקו לרגע, וגם היו מונחים שם חילינו שנפלו בלחימה באפריקה, פונו על ידינו לתאג״ד, שישב בחצר, הרופא היה מוודא את מותם, והם היו מפונים מהתאג״ד לגבעונת שלידנו.

אי אפשר היה, כאמור, לפנות אותם אחורה מכיוון שהצירים היו עמוסים בכוחות שזרמו לגשרים ולתוך אפריקה.

בזמן שלא הייתי במים, נחתי בתוך השוחה שבניתי בפסגת הסוללה, ומצאתי את עצמי לא אחת מבקר את חילינו היקרים לי מאוד, השוכבים מתים סמוך אלינו.

הם היו מונחים באלונקות, ומכוסים בשמיכה צבאית שלא הצליחה לכסות את כל גופם, כך, שהכרתי את המתים השונים לפי צבע שערותיהם, ולפי צבע נעליהם.

הסיורים האלה היו כואבים מאוד, כמו משקולת של חמישה טון על הבטן. אבל אני הרגשתי בצורך לבקר אותם. ובתוכי, הייתי מנחם אותם.

הייתי מבטיח להם שמותם לא היה לשווא. ושאנחנו נחזור לבתינו, ונמשיך לבנות את ארצנו, ושנתאמץ מאוד, גם בשבילם.

ג׳ינג׳ים, שחורי שיער, מתולתלים, קרחים, שחורי נעליים, אדומי נעליים, הם היו שם יותר ממאה חבר׳ה,
לא ספרתי אותם. אחר כך, כשהייתי נפרד מהם לשלום, באהבה וגעגוע, הייתי לבד בשוחה, והייתי חושב:
מה אני אמור ללמוד מהמפגש הזה? הרי הגעתי עד לכאן בגלל מטרה, מה המטרה?

ותמיד הייתי שר לעצמי: החבר'ה האלה, הם הכול..... חלקם רווקים, חלקם נשואים ובעלי משפחה, חלקם עניים וחלקם בעלי אמצעים, ביניהם היו, כאלה, וחלקם היו אחרים, ובכל זאת, מה משותף לכולם?

מה אני אמור ללמוד? ואז, הייתי עונה לעצמי: השאלה המשותפת לכולם היא, האם הם עשו בחיים את מה שהם אוהבים?

לאחר שבוע וחצי, הסתיימה המלחמה, יום לאחר המלחמה, הגיעו יותר מעשר משאיות 'ליילנד', עם דלתות צד מורדים, כך שנוצרה פלטה חלקה מאחור, והתחלנו להעמיס את ידידי על המשאיות.

משסיימנו להעמיס, הרמנו את הדלתות, והאלונקות נותרו לבדן שוכבות ועליהן ידידי, בחלק האחורי של המשאית.

ונעמדנו בצד כשליבנו דואב ומפורק. ניתן הסימן, והשיירה החלה לנסוע, כשהמתים שוכבים באלונקות בחלק האחורי.

אנחנו הצדענו, ונשארנו קפואים זמן מה.

אז.... באותן השניות, החלטתי שאחזור מהמלחמה לירושלים ללמוד מוסיקה.

רחל (קביזון) גלבגיסר

כמעט נהרגתי מקטיושה

סיפור המלחמה שלי מאת: רחל (קביזון) גלבגיסר

גויסתי בצו 8 ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים. תפקידי היה אלחוטנית רדיו- הייתי אחראית על הקשר בין הג'יפ שהייתי בו לבין השיירה שעלתה לרמת הגולן.

חשוב לציין כי לא צוידנו בנשק להגנתנו, משום שמחסני הנשק היו ריקים.

דרך ארוכה עברנו עד שהגענו לרמת הגולן ביום הרביעי למלחמה. חנינו בחניון לילה בשטח מישורי בחלק הדרומי של רמת הגולן.

נסענו בשיירה ארוכה שהובילה אספקת דלק ומזון, באורות דלוקים בלילה בעלייה לרמת הגולן, מה שהביא לאיתורנו ע"י הסורים שהיו בחרמונית.

בשעה 12 בצהריים התחילה מתקפת קטיושות מכיוון החרמונית. ציפיתי להזעקה אך לא היתה כזו, ומיד התחילה מהומה נוראית.

מפקד הג'יפ פקד לרדת מיד מהג'יפ, להתרחק ממנו ולשכב על האדמה עם ידיים על הראש. נשכבתי בשדה וכל הזמן היו מטחי קטיושות עם הפסקות בין מטח למטח.

במרחק של בערך 5 מטרים ממני ראיתי רסיס של קטיושה מתגלגל לעברי וכמעט מגיע אלי, חשבתי שזה הסוף שלי! למזלי הוא נעצר ולא המשיך להתגלגל לכיווני.

מטח הקטיושות נמשך כשעה וחצי של מטחים לסירוגין. אנשים התחבאו מתחת למשאיות הדלק והמזון, אותן משאיות עלו באש והם נשרפו יחד איתן.

ריח של עשן ובשר שרוף, כיסה את המקום ונשמעו צרחות נוראיות. התחילה מהומה של בריחה ובהלה לכיוון דרום.

אני ועוד 8 בנות פונינו בקומנדקר לבית חולים פוריה, שם נבדקנו ולמחרת שוחררנו.

היתה זו חוויה קשה עבורי והכאב נשאר עד היום.

כעבור שבועיים גויסתי לארבעים ימי מילואים ברמת הגולן.

שתפו אותנו בזיכרונות שלכם ממלחמת יום הכיפורים
סיפורים רבים כבר נשלחו. איגדנו לעמוד הזיכרונות המיוחד הזה, שימשיך לפעול ולהתעדכן. אתם מוזמנים לצרף גם את הסיפור שלכם.